קשר עין גיליון 333 מאי-יוני 2026

| שם הכותב שמור במערכת

הכרת תודה למורה

החינוך להכרת תודה אינו מותרות - על הפיחות שחל באמירת תודה למורה

מהאוניברסיטה העברית, אב לארבעה בנים, סב לחמישה נכדים, קצין במילואים, ועם עבר של שירות קרבי בסיירת שקד ובגולני. באמצע החיים בחרתי לעשות הסבה להוראה ולהיות למורה יחידות – מי שמלמד 3 למתמטיקה. יצא שאני מלמד בעיקר יודע עד כמה זו משימה מאתגרת: מוטיבציה נמוכה, קשיי למידה, הפרעות. בשנתיים הראשונות שאלתי את עצמי בכל קיץ האם להמשיך לשנה הבאה. והיו גם הרבה רגעים טובים: צוות מתמטיקה תומך, מורים שאפשר לחלוק איתם חוויות ותחושות ולשוחח איתם שיחות עומק, טיולים, פעילויות מפנקות שמובילה ההנהלה, ותחושת סיפוק עמוקה כשמחזור לימודי שלם מגיע לסיומו. שאלתי כמה מחברי 2026 אחרי אותה בגרות חורף בינואר הצוות – חלק מהם מורים ותיקים מאוד – מה דעתם על כך שרק שניים מתוך כשלושים תלמידים אמרו תודה בסוף שנתיים וחצי. התשובה שקיבלתי חזרה על עצמה בגרסאות שונות: "אל תצפה לתודה מהתלמידים. ככה זה היום". כאן התעוררה בי התנגדות פנימית חזקה; הכרת תודה – מותרות או יסוד של חברה מתוקנת? בעולמי הפנימי, הכרת תודה היא לא מחווה שולית. היא חלק מיסודות החיים. אני משתדל לומר תודה על כל דבר קטן. מקור השם יהודה שממנו נגזר העולם היהודי הוא בהודיה. היום היהודי נפתח במילים "מודה אני". הכרת התודה היא מרכיב יסודי בזהות של חברת בני האדם. DNA האנושית, היא חלק מה והינה, דווקא במערכת החינוך, המקום שאמור לעצב אדם וערכים, אומרים לי: "אל תצפה לתודה". האם ייתכן שבית הספר יכשיר לבגרות במתמטיקה, באנגלית ובהיסטוריה, אך לא יראה עצמו אחראי להנחלת יסוד מהותי ובסיסי כל כך של הכרת תודה? למען הסר ספק, הדברים לא נכתבו משום שאני "זקוק" לתודות או למחמאות. אני אדם בוגר, מלא חיים אחרים ומשמעותיים

א ני בוחר לכתוב בעילום שם ובלי ציון שם בית הספר כני בוחר לכתוב בעילום שם ובלי ציון שם בית הספר כי הנושא אינו אישי או מוסדי, אלא מהותי, ערכי וחינוכי. דברים אלה אינם מופנים אל אותם מורים בני מזל, בדרך כלל מחנכים, שזוכים למחוות תודה מהתלמידים שלהם – ויש רבים כאלה. הם נכתבו מתוך חוויה אחרת, שאני מאמין שאינה ייחודית לי. , בגרות חורף של תלמידיי בכיתה י"ב שלוש יח"ל 2026 ינואר מתמטיקה. הבחינה נגמרת - והתלמידים, אותם ליוויתי שנתיים וחצי, מאז כיתה י', נעלמו, כאילו התאדו, ורק שניים מתוך שלושים מצאו לנכון לשלוח הודעת טקסט קצרה עם מילות תודה. אודה ולא אבוש – התעצבתי והתאכזבתי. לא מדובר בכיתה בעייתית. להפך: שנתיים וחצי של הוראה, מספר מפגשים בשבוע, שיחות בהפסקות, הומור, שיח על צבא, על חטופים, על החיים בארץ – יחסים שחוויתי כטובים, נעימים, אפילו "חברותיים" במידה המתאימה. ובכל זאת, בסיום התהליך – כמעט דממה. . 2026 כך גם סמוך לזמן כתיבתם של דברים אלה, במאי כשסיימו תלמידי כיתה י"א שלוש יח"ל את בחינת הבגרות שלהם, עברו רובם דרכי, ואחד אחרי השני שיתפו "הלך לי מצוין" או בדומה לכך, והתייעצו ביחס לפתרונות. שמחתי בשמחתם, הקשבתי רוב קשב – ושוב, רק שניים־שלושה מתוך כשלושים העלו על דעתם שאולי נכון להוסיף גם מילת תודה למי שלימד אותם בשנתיים האחרונות. אני מורה "חדש" יחסית, מסיים שנה חמישית בתיכון. , עם דוקטורט 1957 במקביל, אני בין ה"קשישים" בסגל: יליד

34