קשר עין גיליון 333 מאי-יוני 2026

רוע – פשוט כי הם לא חושבים שיש מקום להגיד את המילה הפשוטה תודה למי שעמד או עמדה בחזית הכיתה בשעה וחצי

מחוץ לכיתה. אני כותב אותם כי אני מאמין שהכרת תודה היא מיומנות חיים – בזוגיות, בעבודה, בחברות, במשפחה, באזרחות. ילד שלא מתורגל לומר תודה למורה, לרוב גם לא יאמר תודה להוריו, לבן או בת זוג עתידיים, לחבר שעזר לו, לקולגה במקום העבודה. חוסר הכרת תודה לא נשאר בחלל בית הספר. מה קורה היום בפועל בכיתות? סביר להניח שרוב המורים מכירים את הסצנה של גמר שיעור ותלמידים יוצאים להפסקה ורובם פשוט עוברים לידך, בהתעלמות מוחלטת. לא מתוך

האחרונות. זה לא חלק מהקוד החברתי שלהם. ואם לא מלמדים במפורש – זה לא נרכש "מעצמו".

אני בהחלט מצפה וחושב שנכון וראוי שתלמיד יודה למורה בגמר כל שיעור, על אחת כמה וכמה כשמדובר בסיום תהליך ארוך – שנתיים־שלוש של ליווי, תגבורים, שיחות מוטיבציה, קשר עם הורים, השקעה אינטלקטואלית ורגשית. המינימום האנושי, הנדרש והמצופה, לדעתי, הוא מילה אחת קטנה. הורים, תלמידים ומערכת החינוך – איפה האחריות? המערכת לצערי עסוקה מאוד בנושא האלימות. האם העיסוק בהכרת תודה הוא מותרות, או שהדברים, בסופו של דבר, כרוכים זה בזה? עד כמה אנחנו, כמערכת חינוך, מדברים בכלל על הכרת תודה? האם זה חלק משיעורי חינוך/ כישורי חיים/ טקסי סיום? האם אנחנו, כמבוגרים – הורים ומורים – מדגימים לילדים מודל של תודה גלויה ומשמעותית? מובן שלא ניתן ולא רצוי "לאכוף" אמירת תודה. אבל אפשר – וחשוב – לחנך אליה. איך עושים זאת? אני משאיר לכל אחת ואחד מאיתנו, העוסקים בחינוך, למצוא את הדרך הנכונה והמתאימה לו או לה ולתלמידים.

, בגרות של תלמידיי בכיתה 2026 ינואר י"ב במתמטיקה. הבחינה נגמרת - והתלמידים, אותם ליוויתי שנתיים וחצי, מאז כיתה י', נעלמו, כאילו התאדו. רק שניים מתוך שלושים מצאו לנכון לשלוח הודעת טקסט קצרה עם מילות

תודה. אודה ולא אבוש – התעצבתי והתאכזבתי

35