קשר עין גיליון 335 ספטמבר-אוקטובר2026

מאמר עמדה

מה היה קורה אילו מחר בבוקר כל המורים היו עושים רק את מה שמוגדר בתפקידם ולא דקה אחת מעֵבר? כנראה היינו מגלים מהר מאוד עד כמה בתי הספר נשענים דווקא על הדברים שקשה לכתוב בהגדרת תפקיד: יוזמה, אכפתיות, גמישות, עזרה, התנדבות והנכונות לתת עוד קצת.

וולונטריות ומעבר להגדרת התפקיד. יש הבדל קטן לכאורה, אבל משמעותי "אני רוצה לעשות יותר" מאוד, בין "אני מרגישה שאני צריכה לבין לעשות יותר". וזו הבחנה חשובה: לא כל עומס הוא אותו עומס. יש הבדל בין עומס שנוצר מריבוי משימות שהן חלק מהתפקיד, לבין לחץ לבצע שוב ושוב פעולות שמלכתחילה אמורות להיות מעבר לו. בהוראה הגבול הזה חמקמק במיוחד. איפה מסתיימת האחריות המקצועית ומתחילה הנתינה שמעבר? האם שיחה עם תלמיד אחרי שעות הלימודים היא חלק מהתפקיד? ומה בנוגע להודעה להורה בערב? הובלת יוזמה? עזרה לעמית? לכך מצטרפת השפה הערכית שמלווה את מקצוע ההוראה: שליחות, מסירות, אכפתיות ומחויבות. אלה חלק מעוצמתו של המקצוע. אבל דווקא משום כך, לא תמיד קל לזהות את הרגע שבו נתינה מרצון הופכת לציפייה סמויה. הבעיה אינה ב"מעל ומעבר". היא מתחילה כשהמעל ומעבר הופך למובן מאליו. וכאן עלול להופיע מחיר עייפות אזרחית נוסף:

מה קורה כשהדברים שאמורים להיות "מעבר לתפקיד" הופכים בהדרגה למה שמצופה מאיתנו לעשות?

ה היה קורה לבית הספר מחר בבוקר אילו כל המורים היו עושים רק את מה

שמוגדר בתפקידם ולא דקה אחת מעֵבר? בלי להישאר אחרי יום הלימודים כדי לסייע לתלמיד. בלי לעזור לעמית שמתמודד עם עומס. בלי ליזום פעילות או פרויקט מעבר לנדרש. בלי להחליף מורה שנעדר, להוביל טקס, למלא "רק עוד סקר קצר" או לענות בערב להודעה של הורה מודאג. בלי אותו משפט קטן : "זה באמת רק ומוכר כמעט בכל ארגון עוד דבר קטן..." בית הספר כנראה היה נפתח. השיעורים היו מתקיימים. הצלצול היה נשמע. אבל ספק אם בית הספר שאנחנו מכירים באמת יכול היה להתקיים כך. מערכות חינוך נשענות לא רק על מה שמורים חייבים לעשות, אלא גם על אינספור פעולות שהם בוחרים לעשות מעֵבר: לעזור, ליזום, להתנדב, לזהות צורך ולפעול גם כאשר הדבר אינו מופיע במפורש בהגדרת התפקיד. דווקא בתקופה שבה השיח על עומס, משימות נוספות וגבולות תפקידם של עובדי הוראה נעשה נוכח יותר, כדאי להתעכב על שאלה נוספת. לצד השאלה מה נכלל בתפקיד, קיימת שאלה ארגונית לא פחות חשובה:

כשה"מעל ומעבר" הופך למובן מאליו

בספרות הארגונית מכונות הפעולות התנהגויות אזרחיות ארגוניות האלה - פעולות וולונטריות שמעבר )OCB( לדרישות התפקיד הפורמליות ושתורמות לתפקוד הארגון. בעולם החינוך הן נמצאות כמעט בכל מקום. קשה לדמיין בית ספר טוב בלי מורים שמוכנים לתת עוד קצת מעצמם. אבל דמיינו מורה שמתנדבת פעם אחת להוביל פעילות בית־ספרית. היא עושה זאת מצוין. בפעם הבאה כבר פונים אליה ישירות. בפעם השלישית אפילו לא שואלים מי מעוניין, ברור לכולם שהיא תיקח את זה. ומה יקרה בפעם הרביעית, כשהיא תרצה לומר שאין לה אפשרות? איש אולי לא אמר לה שהיא חייבת. ובכל זאת, היא כבר יודעת מה מצופה ממנה. לחץ להתנהגות לתופעה הזאת יש שם: - )Citizenship Pressure( אזרחית מצב שבו אדם חש לחץ לבצע דווקא את אותן פעולות שאמורות להיות

25