קשר עין גיליון 335 ספטמבר-אוקטובר2026

להוביל ולהוכיח לעצמי שאני יכולה. השנייה יוצאת מאותה שיחה וחושבת: איך בדיוק אני אמורה להכניס עכשיו גם את זה? ומה יקרה אם אגיד שאין לי אפשרות? אותה בקשה. אותה תוספת לעומס. ובכל זאת - חוויה אחרת לגמרי. הסיבה לכך היא שאנחנו לא מגיבים רק למשמעות למה שקורה לנו, אלא גם שאנחנו נותנים למה שקורה לנו. בעולם המחקר מדברים בהקשר . דרישה הערכה קוגניטיבית הזה על יש בה קושי אתגר - יכולה להיתפס כ ומאמץ, אבל גם אפשרות לצמיחה, ללמידה ולהישג. אותה דרישה יכולה מצב שבו האדם איום - להיתפס גם כ מעריך שהדרישות עלולות לעלות על המשאבים העומדים לרשותו או לגבות ממנו מחיר. במחקר שערכתי ביקשתי להבין מה קורה כאשר ה"מעל ומעבר" הופך לציפייה, וכיצד האופן שבו העובד תופס את הלחץ - כאתגר או כאיום - משפיע 150 על השלכותיו. במחקר השתתפו 56־ צמדים של עובדים ומנהליהם מ ארגונים מתחומים שונים, ובהם שיעור ניכר של משתתפים ממערכת החינוך. העובדים דיווחו על הלחץ לעשות

Citizenship( - תחושת )Fatigue עייפות הנובעת מהשקעה חוזרת ונשנית בפעולות

שמעבר לתפקיד. המעניין הוא שעייפות אינה בהכרח גורמת מייד להפסיק לעשות. לפעמים זו דווקא המורה שממשיכה להגיע, להוביל, לעזור ולהיענות. מבחוץ היא עדיין אותה מורה מחויבת שכולם יודעים שאפשר לסמוך עליה. מבפנים, משהו כבר מתחיל להשתנות. זמן, אנרגיה, קשב ויכולת רגשית אינם משאבים בלתי מוגבלים. לכן גם התנהגות חיובית במהותה עלולה לגבות מחיר כשהיא הופכת לדרישה מתמשכת. וככל שאנחנו הופכים את הנתינה הנוספת לציפייה, אנחנו עלולים לשחוק דווקא את המקור שממנו היא מגיעה. אותו לחץ, סיפור אחר שתי מורות מקבלות בדיוק אותה בקשה: להוביל השנה פרויקט חדש. האחת יוצאת מהשיחה וחושבת: סומכים עליי. זו הזדמנות להתפתח,

דמיינו מורה שמתנדבת פעם אחת להוביל פעילות בית־ספרית. היא עושה זאת מצוין. בפעם הבאה כבר פונים אליה ישירות. בפעם השלישית אפילו לא שואלים מי מעוניין, ברור לכולם שהיא תיקח את זה. ומה יקרה בפעם הרביעית, כשהיא תרצה לומר שאין לה אפשרות? איש אולי לא אמר לה שהיא חייבת. ובכל זאת, היא כבר יודעת מה מצופה ממנה.

26

2026 תשפ"ז | תשרי-חשון, ספטמבר-אוקטובר | 335 גיליון