קשר עין גיליון 335 ספטמבר-אוקטובר2026

מאמר עמדה

כנראה היינו מגלים מהר מאוד עד כמה בתי הספר נשענים דווקא על הדברים שקשה לכתוב בהגדרת תפקיד: יוזמה, אכפתיות, גמישות, עזרה, התנדבות והנכונות לתת עוד קצת. לכן המסקנה אינה שצריך להפסיק לעשות מעל ומעבר. היא גם אינה שמנהלים צריכים להפסיק לבקש. אבל יש כאן גם גבול ארגוני שחשוב לסמן: כאשר משימה "נוספת" נדרשת שוב ושוב והופכת לחלק קבוע מעבודתו של המורה, כבר לא נכון להמשיך להתייחס אליה כאל התנדבות או כאל "מעל ומעבר". במקרה כזה ראוי לבחון את מקומה בתוך הגדרת התפקיד, את הזמן המוקצה לה ואת התגמול הנלווה לה. התנהגות אזרחית יכולה להשלים את התפקיד; היא אינה אמורה להחליף הסדרה של עבודה שהארגון זקוק לה באופן קבוע. לשמור על ה"מעל האתגר הוא אחר: ומעבר" בלי לשחוק אותו. ליצור סביבה שבה מאמץ נוסף יכול לקבל משמעות של אתגר ולא רק של מחיר; שבה לצד הדרישה יש גם משאבים; שבה מעריכים את מי שאומר "כן", אבל מאפשרים לו גם לומר לפעמים "לא"; ושבה מסירות אינה נמדדת בכמה פעמים אדם הסכים להעמיס על עצמו עוד כדי שהמערכת תמשיך לפעול. בתי ספר זקוקים ליוזמה, לאכפתיות ולנכונות לעשות לפעמים גם את מה שלא ניתן לכתוב מראש בהגדרת התפקיד. אבל אסור שהצורך הזה יהפוך למנגנון קבוע שמטשטש את הגבול בין מחויבות מקצועית לבין עבודה נוספת. כאשר ה"מעל ומעבר" הוא בחירה, הוא יכול להיות מקור למשמעות, ליוזמה ולצמיחה. כאשר הוא הופך לציפייה קבועה, הוא עלול להפוך למקור של לחץ ועייפות. ואולי לכן השאלה החשובה ביותר למנהלים אינה כמה עוד אפשר לבקש מאנשים לתת - אלא מה אנחנו נותנים להם, מה אנחנו מוכנים להוריד, ואילו תנאים אנחנו יוצרים כדי שיוכלו • . להמשיך לתת מבלי להישחק

אבל המחקר מחייב אותי להסתכל גם על הצד השני של אותה בקשה. לא רק מי ייקח את זה - אלא למה שוב פונים לאותו אדם. לא רק אם אפשר להוסיף עוד משימה - אלא מה אני מוכנה להוריד כדי לפנות לה מקום. לא רק מי יכול להוביל את הפרויקט - אלא איזה זמן, מרחב, תמיכה או משאבים ניתנים לו כדי לעשות זאת. ולא רק איך גורמים לאנשים להתגייס - אלא איך שומרים על כך שההתגייסות שלהם תישאר בחירה ולא תהפוך לחובה סמויה. מנהלים אוהבים עובדים שאפשר לסמוך עליהם. ובצדק. אלה האנשים שאנחנו פונים אליהם כשצריך שמשהו יקרה. "תני לה, היא תסתדר." "הוא תמיד נרתם." "עליה אפשר לסמוך." אלה נשמעות כמו מחמאות. ולרוב הן באמת כאלה. אבל אם כל הצלחה מתוגמלת בעוד משימה, וכל נכונות להתגייס הופכת לציפייה להתגייס שוב, המחמאה עלולה להפוך בהדרגה למלכודת. ולכן אולי אחת השאלות שמנהלים צריכים לשאול את עצמם היא לא רק אם אדם מוכן לומר "כן", אלא גם: האם הוא באמת מרגיש שמותר לו לומר "לא"? לפעמים זה "לא עכשיו". לפעמים זה "כן, אבל אם אקח את זה, משהו אחר יצטרך לרדת". ולפעמים זו פשוט ההבנה שגם לאדם המחויב ביותר יש משאבים מוגבלים. אם סירוב גורר חשש להיתפס כפחות מסור, פחות אכפתי או פחות "ראש גדול", כדאי לשאול עד כמה ה"מעל ומעבר" שלנו עדיין באמת וולונטרי. לשמור על מה שלא כתוב בהגדרת התפקיד נחזור לשאלה שבה פתחנו. מה היה קורה אילו מחר בבוקר כל המורים היו עושים רק את מה שמוגדר בתפקידם ולא דקה אחת מעבר?

מעל ומעבר, על עייפות אזרחית ועל האופן שבו הם תופסים את הלחץ, ואילו המנהלים העריכו את התנהגותם האזרחית של העובדים. הממצאים הראו שעייפות אזרחית ממלאת תפקיד מרכזי בקשר שבין הלחץ לעשות מעל ומעבר לבין התנהגות אזרחית: הלחץ עלול להגביר את העייפות, וזו בתורה עלולה לפגוע בנכונות להמשיך ולתת מעֵבר. עוד נמצא שכאשר עובדים תפסו את הלחץ כאתגר, הקשר בינו לבין עייפות אזרחית נחלש. כלומר, תפיסת האתגר לא העלימה את המחיר, אבל היא מיתנה אותו. הממצא הזה מחזיר אותי למשפט שמלווה אותי לא מעט גם בעבודה ההבדל אינו טמון רק בלחץ הניהולית: עצמו, אלא גם בפרשנות ובמשמעות שאנחנו נותנים לו. אלא שכאן חשוב לעצור. המסקנה אינה שעלינו לומר למורה עמוסה: "תסתכלי על זה אחרת". אי אפשר לקחת עומס ולפתור אותו באמצעות חשיבה חיובית. כשחסרים זמן, תמיכה או מרחב פעולה, אי אפשר פשוט להחליט שמעכשיו הדרישה היא "אתגר". המשמעות שאנחנו מעניקים לדרישה קשורה גם למשאבים שאנחנו מרגישים שיש לנו כדי להתמודד איתה. לכן השאלה הניהולית המעניינת אינה "איך לגרום לעובדים לראות עומס אלא: כאתגר?" אילו תנאים אנחנו יוצרים כדי שדרישה נוספת תוכל בכלל להיחוות כאתגר? ומה קורה בצד של המנהל? כאן הסוגיה פוגשת אותי לא רק כחוקרת, אלא גם כמנהלת. אני מכירה היטב את הרגע שבו צריך שמישהו ירים את הכפפה. בתי ספר הם ארגונים חיים; אי אפשר לנהל אותם רק באמצעות הגדרות תפקיד. תמיד יהיה תלמיד שזקוק לעוד מעט, אירוע שלא תוכנן, יוזמה שרוצים לקדם או משימה שדורשת ממישהו לומר "אני אעשה".

27