קשר עין - גליון 239 - מאי 2014

לחם

קשר 38 סיפור

"צריך, צריך לקנות חדש," הייתה קובעת סבתא. "את הישן תוכלי למסור למי שאין לו, ואני רוצה לקנות לך חדש." "סבתא, כשהיית קטנה, האם גם לך קנו ילקוט חדש לביה"ס?" שאלה אותה פעם, כאשר יצאו מהחנות, אוחזות בילקוט חדש, עמוס, ערוך ומוכן לקראת שנת הלימודים. ם" לא רצתה לדבר, ָ סבתא נאנחה ושתקה. על "ש אבל אחר כך אמרה: "באחד בספטמבר הייתי צריכה להתחיל ללמוד בכיתה א', ואבא הביא אותי לחנות הכולבו הגדולה בעיר וקנה לי ילקוט. הוא אמר לי: 'רייזלה, שושנה קטנה שלי, אקנה לך ילקוט אדום, אדום כעלי הכותרת של שושנה אדומה.' אח, היה זה ילקוט קסום, אבזמים כסופים מבריקים עיטרו את חזיתו, ושלושה תאים היו בו - לספר, למחברת ולעפרונות." "סבתא, בטח היית תלמידה חרוצה, תלמידה למופת." סבתא נאנחה, והנידה בראשה. "באותו אחד בספטמבר לא הלכתי לביה"ס," סיפרה, "וגם לא לאחר מכן. באחד בספטמבר החלה המלחמה. בבוקר מטוסים גרמנים הפציצו את עירנו. לביה"ס כבר לא הלכנו." "סבתא, והילקוט?" "אה, הילקוט היפה שלי, אכלנו אותו במשך שבוע ימים," השיבה סבתא והשמיעה מעין צחקוק. "אכלתם אותו?" נבהלה נכדתה. "כן," השיבה סבתא. "כשהוכנסנו לגטו, הבאתי אותו איתי. אחר כך אבא הבריח את הילקוט לצד הארי, ושם מכר אותו בעבור כיכר לחם שחור. פרסנו את הלחם לשבע פרוסות וכל יום אכלנו פרוסה אחת." סבתא נפטרה בקיץ. את השבעה ישבו בביתה. בארון הקטן במטבח שבביתה נותרו סדורים תריסר ילקוטים אדומים, שאבזמיהם כסופים, בורקים. תריסר כיכרות לחם שחור שפלט לועו של כבשן לוהט. סיפוריה מ"שם", שאותם התעקשה לא לספר, אבדו אי שם באופק הנידח, שבו שוקעים לעד כל זיכרונות העבר.

"הולכים לקנות ילקוט חדש?" ספק שאלה, ספק פסקה, סבתא. אחד בספטמבר עוד היה רחוק, אך כבר בראשית אוגוסט הייתה סבתא קצרת רוח, מזרזת את נכדתה למהר ולקנות לה ילקוט חדש, ילקוט חדש לבית הספר. החופש הגדול היה בעיצומו, חופשת הקיץ עדיין השתרעה על פני שבועות ארוכים של בטלה מתוקה, ותחילתה של שנת הלימודים נראתה כה רחוקה, מסתתרת אי שם באופק הנידח, בעומקו של ים קיצי כחול. אבל סבתא כבר חשה את סופו של החופש הגדול. אחד בספטמבר היה מלווה אצלה בשמחה על כך, שהנה, נכדתה גדלה בשנה והיא עולה כיתה, ובד בבד היה עצב טמיר מתגנב ללבה, ונדמה שקולה רעד כאשר הייתה אומרת: "אז הולכים לקנות ילקוט חדש?" סבתא התרגשה תמיד בתחילתה של שנת הלימודים. חנויות לממכר כלי כתיבה, שהיו עמוסות בהיצע נרחב של מחברות ועטיפות צבעוניות, ספרי לימוד, כלי כתיבה ובעיקר ילקוטי ביה"ס, עוררו בה התלהבות של תלמידה קטנה. עיניה בהקו ודומה היה שלא נכדתה היא המתכוננת לבית הספר, לשנת לימודים חדשה, אלא היא, סבתא, רייזלה הקטנה, היא שהולכת לביה"ס. "אולי בכל זאת, הנה ילקוט אדום, כזה צבע! אבזמים מבריקים!" הייתה מנסה לשכנע, וכבר מושיטה את ידה לקחתו. "אבל סבתא, באמת, מי הולך היום עם ילקוטים כאלה?" סבתא הייתה נרתעת, מרפרפת קלות באצבעותיה, מלטפת את גב הילקוט הנכסף - ומשיבה את ידה, ואז הייתה לחלוחית קלה מנצנצת בזווית עינה. וכמו תמיד, טקס בחירת הילקוט היה מסתיים ברכישת ילקוט מותגים מודרני, כמו שיש לכולם. בראשיתה של כל שנת לימודים חזרה סבתא על טקס השכנוע לקניית ילקוט. "נלך לקנות ילקוט חדש?" "אבל סבתא, הילקוט מהשנה שעברה עדיין כמו חדש, ואולי לא צריך השנה."

מיכאל זלוטין

מורה להיסטוריה בביה"ס השש שנתי "רעות" לאמנויות בחיפה

לנשמת ר"ז (4291 - 3102)