קשר עין - גליון 240 - יוני 2014

החינוך, ויש אנשים שמנצלים את הטוהר, הטוב, האכפתיות והמוסריות של אותם אנשים שהגיעו לעבודה החינוכית בגלל אותן תכונות ועושים בהם מעשי נבלה. בניגוד לסקטורים אחרים, למורים, כידוע, יש הרבה פחות חלופות לעבודה ולכן אנו מוצאים בקרבם את התופעה הזאת בהיקף רחב יותר. מורה במערכת החינוך הוא, במידה רבה, שבוי. אם המורה ייצא בגלוי נגד הפוגען הוא עלול להפסיד המון וגם לא ממש תהיה לו אלטרנטיבה תעסוקתית. אדם שהיה עשרים שנה מורה אהוב ומוערך ומחליט לעזוב בגלל מצב של התעמרות מצד המנהל החדש שלו - מה השוק מציע לו? לא הרבה. מה גם שסביר שהפוגען, שהוא, כידוע, אדם מניפולטיבי ונקמני, ידאג 'לשרוף' אותו במערכת". וכך, מתאר מאירי בספרו, "כל שנה יורדים לטמיון בישראל יותר משני מיליוני ימי עבודה עקב התעמרות. מדובר בימי מחלה של נפגעי התעמרות או בהיעדרויות אחרות של הנפגעים כדי להירגע, להתאושש ולאזור כוחות להמשך מאבקם, מאבק שהם חווים כמאבק הישרדות". אתה מתאר דרך שהיא ללא מוצא ודי מייאשת. מאירי: "ממש לא. אני מניח שכל מורה יתחבר לאמירה ש'ידע זה כוח'. כאשר הנפגע מבין מה קורה לו – הוא יכול לדאוג להצטייד ב'ארגז כלים' להתמודדות, אשר יכול לסייע לו לשנות את המצב, ואף לצאת מחוזק מהגיהינום שאותו הוא עובר. במקביל, כמובן, יש לקדם חקיקה אשר תסדיר נושא כאוב זה. אני פועל, באופן אישי, לקידום הנושא גם בהיבט זה. לאחרונה משרד הכלכלה הכיר בתופעה ואף נתן חסותו לכנס ארצי בנושא שיתקיים ביוני השנה". תפקידם של שומרי הסף מאירי מצביע על קושי נוסף שמייחד דווקא את מערכת החינוך: "צריך להבין שגם מבחינת משרד החינוך הנושא הזה הוא לאקונה אחת גדולה. המשרד אינו פועל לבדוק את התופעה ולתת לה מענה. התעלמות שאינה שונה מזו של שאר הגופים בשירות המדינה". כאשר מוגשת לחברה/מוסד/ארגון תלונה על התנהגות פוגענית, בידיהם שלוש אפשרויות לתגובה, מפרט מאירי בספרו: א. לקיים הליך מסודר לבדיקה מקצועית של התלונה בלי קשר למקומו של הפוגען בהיררכיה הארגונית. ב. לסלק את הנפגע ולהגן על הפוגע ולחזקו. ג. להתעלם או למוסס את העניין בתהליכי שווא. מחקרים מעידים, כותב מאירי בספרו, כי על פי רוב

להתעמרות, הם יירתעו מלהתלונן או לפעול, עקב הידיעה שאחרים במצבם שדיברו חטפו על הראש. יש אנשים שחוששים שפשוט לא יאמינו להם ויש נפגעים שפשוט מתביישים ולא רוצים להצטייר כבכיינים. צריך לזכור כי הנפגע הטיפוסי הוא אדם שרגיל לפתור בעיות ולא 'להיות הבעיה' וכמובן יש נפגעים שהחשש הכלכלי מאובדן מקום עבודתם הוא שמניע אותם להצניע את הנושא. בפועל, התהליך שקורה הוא שהאדם הנפגע מפנים וסופג את היחס הבוטה ואת ההצקות וההטרדות, נחלש ומאבד בהדרגה את אמונו בעצמו". מערכת מועדת לפורענות מה קורה בנושא בישראל? מאירי: "עד לפני מספר שנים הנושא לא היה מוכר כלל. הרצאותיי, מאמריםשלי וכמובן הספר והחשיפה התקשורתית תורמים לכך שהנושא הופך למוכר יותר. כיום יותר ויותר אנשים מזהים את ההתעמרות בהם בשלב מוקדם מבעבר". על מה מבוססת הקביעה שבמערכות חינוך ובריאות התופעה רווחת ביותר?

קשר כתבה 28

איתן מאירי

מאירי: "בעולם יש סטטיסטיקות רבות המעידות על כך. משום מה את תשומת הלב מושכת יותר בריונות ואלימות פיזית של 'לקוחות המערכת': תלמידים והוריהם במערכת החינוך וחולים ומשפחותיהם במערכות הבריאות, והאלימות הפסיכולוגית שבין עובדי סגל המוסדות לבין עצמם נמצאת ברקע". ואיך אתה מסביר את ה"פופולריות" של התופעה דווקא במערכות חינוך?

מאירי: "בניגוד לסקטורים אחרים, למורים, כידוע, יש הרבה פחות חלופות לעבודה ולכן אנו מוצאים בקרבם את התופעה הזאת בהיקף רחב יותר"

מאירי: "יש קשר ישיר בין איכות הניהול לבין מיעוט התעמרויות. ככל שתהיה התרבות הניהולית נאורה ומפותחת יותר, כך תהיה המערכת סובלנית פחות להתנכלויות – ולהפך. נראה לי כי הן במערכת הבריאות הן במערכת החינוך אין תשומת לב מספקת לאבחון כישורי מנהיגות ואינטליגנציה חברתית בתהליכי המיון והקידום של בעלי תפקידים. בין האנשים שפגשתי לאחר שנפגעו מהתעללות במקום עבודתם יש מורים, מנהלים ובעלי תפקידי ניהול בבתי ספר, במכללות, באוניברסיטאות וברשתות חינוך, ומה שמאפיין את כולם הוא היותם עובדים מסורים, בעלי חיבור עמוק ואמיתי לעולם החינוך. אני קורא להם 'שחקני נשמה' כי חינוך בעבורם הוא שליחות ממדרגה ראשונה, ומקומם אותי ועצוב לי לראות איך נשמתם נגזלת מהם". זאת אומרת, שלמערכות חינוך יש מאפיינים ייחודיים ומובהקים שעלולים לקבע את התופעה? מאירי: "בדיוק. יש הרבה אנשים איכותיים במערכת