קשר עין - גליון 240 - יוני 2014

הוראת הספרות כיום מחייבת גישה החורגת מהמקובל והשגור. עלינו לחשוב כיצד אנו מקנים כלי חשיבה וניתוח לתלמידים

קשר מאמר 34

פוסט מודרניזם: המילה ההולמת לתיאור הפוסט מודרניזם היא קרנבל. המאפיין הבולט של הדיון הפוסט מודרני הוא דחיית צבירת ידע כתהליך הדרגתי. הידע הפוסט מודרני לא נתפס כפירוש נוסף לתמונת עולם הומוגנית או כתיאוריה הבאה לתווך בין אמיתות ישנות להתנסויות חדשות. החשיבה הפוסט מודרנית שואלת האם דרכי הלגיטימציה שהוצעו על ידי הסובייקט הקוגניטיבי עדיין בתוקף? הנושא הפוסט מודרני הופך לכלי מרכזי של פרשנות תרבותית. במילים אחרות, הפוסט מודרניזם היא תיאוריה "רכה" ופרדוקסלית על התרבות. היא משחררת ומבליטה את הצורך בחשיבה היררכית והגמונית, במקום מודלים דיכוטומיים של מרכז - שולים, גבוה - נמוך, פופולרי – אליטיסטי היא מציגה קיום על רצף המתמקד בהבדלים, בשונויות, היא הופכת את התרבות למוצר שווה לכל נפש. היא מציגה תפיסה רב-קולית, קרנבלית ופלורליסטית המבליטה את ההבדלים שבין זהויות, תרבויות ובני אדם (דוד, גורביץ, שם). המאשימים את הפוסט מודרניסטים בפנאטיות טוענים שהיא "ריקוד עליז ומקברי על קברה הפתוח של התרבות", כשהמודל הבינרי עומד לביקורת תרבותית נוקבת - עומק מול קיטש, איפוק מול הקצנה, טעם טוב מול טעם המוני. הגבול הבינרי (כמושג ליניארי המחלק שטח לשניים) הופך לשאלה בדבר "גבולות האמת" וההגדרה של הגבולות החדשים. אני רוצה לתת דוגמה שתבהיר את הדברים "המסובכים" למי שרחוק מתחום זה. הדוגמה עוסקת דווקא בנושא הקרוב לנו, והשנוי במחלוקת עקב רגישותו – השואה. כיצד תפס נושא זה מקום אף הוא בתחום התיאוריות הפוסט מודרניסטיות. את רוב המידע שאבתי ממאמרו של עמוס גולדברג; “השואה ים בעידן פוסטמודרני”, תיאוריה ִ ק ַ ת ְ וההיסטוריה: נ

התפתחות הפוסט סטרוקטורליזם הגיעה למקומות של ספקנות קיצונית ביחס ללשון, בדומה לפילוסופיה. רולן בארת (5191 – 0891) מזכיר לקורא את מקור המילה "טקסט", אשר במקורה פירושה אריג או בד ארוג. אריגת החוט במכלול שתי וערב משולה לטקסט ה"אורג" את התרבות האנושית. בארת מעורר תהייה באשר לאפשרות לקיים דיון ספרותי כלשהו, שכן ממילא הכול כבר נכתב. הוא מייצג את הפוסט סטרוקטורליזם הרדיקלי, ומכאן הזליגה לדקונסטרוקציה מהירה. דקונסטרוקציה: ז'אק דרידה (0391 – 4002) הצרפתי הוא הוגה הדעות הבולט בתורת הדקונסטרוקציה. הוא מתייחס בביקורתיות לקריאות "ארכיאולוגיות" שמחפשות אחרי השורש של כל טקסט. למשל – מה המסר? מה הוא מסמל? מהי המהות? הוא מתנגד לחשיבה לוגוצנטרית (לוגוס - אמת, צנטרום – מרכז) המחפשת הנחה שיש תבניות מהותיות ומסומנים קולקטיביים, ולביקורת המסתמכת על ניגודים ונמשכת לאמיתות מוחלטות. עבורו מילים אינן משקפות יציבות. משמעותן נולדת בכל פעם שהן נתונות בהקשר חדש ומוגדרת כל הזמן מחדש דרך שינויי הקשר. מצב זה מעודד יצירתיות, וסולל את הדרך לביקורתיות המאפשרת חיפוש של ריבוי מובנים ונקודות מבט בטקסטים. דרידה טוען כי "בקריאה הדקונסטרוקציונית יש לחתור תמיד לבירור יחסים כלשהם, שהכותב אינו מודע להם, בין אותן תבניות לשון שבהן הוא שולט, לבין אלה שאין שולט בהן" [בארי, שם]. זאת בניגוד לפוסט סטרוקטורליזם, ומסורת החשיבה שלו שמטרתה הייתה להצביע על אחדות היצירה. זאת השיטה לחשוף בטקסט סתירות פנימיות או חוסר עקביות, כדי להצביע על אי-האחדות של היצירה, להראות את המלחמה הפנימית המתחוללת בטקסט. מכאן קל המעבר לפוסט מודרניזם.