החאן - שיר ישן, רחוק - קומדיה לירית

געגועים לעולם של אתמול ד ר חיים נגיד

, מעורר געגועים למציאות שהייתה פעם, אי שם, במרחקים: שיר ישן, רחוק... שיר ישן, רחוק פותח את המחזה ר ָ פ ָ יל ע ִ ב ְ שׁ ִ ה, בּ ֶ ד ָ י שׂ ֵ נ ְ ל פּ ַ ע ה ָ ל ָ ג ֲ ת ע ַ ע ַ נוֹס י ִ לּ ֶ י שׁ ִ ת ָ הוּב ֲ הּ א ָ וּב ה. ָ לּ ַ ל כּ ָ כּ ִ ה מ ָ פ ָ י שדה, שביל עפר, עגלה – כמה רחוקים הם מן המציאות הממוכנת, המסוכנת, האלימה, שבה מתכנסים - במחזהו החדש של מיקי גורביץ - חברי להקת תיאטרון בבית הקפה הקבוע שלהם, כדי ליצור הצגה חדשה, ש"תעלה את המורל לקהל ולעצמם". אבל המציאות ההרסנית אינה מניחה להם, ואחד מחברי הלהקה מגיע חבול ופצוע אל בית הקפה, לאחר שנפגע על ידי אלמונים, וכיוון שהוא מסרב להתפנות לבית חולים, מטפלים בו חבריו, ולאחר שחבשו את פצעיו והחליפו את חולצתו, הם ממשיכים לרקום את עלילת המחזה שיעלו, שאינה פחות מצמררת מן המציאות שממנה ביקשו להיגאל. מיקי גורביץ' מפגיש על במת התאטרון שלוש מציאויות: ההיסטורית, הבדיונית שיר ישן, רחוק..., כמו במחזות אחרים שלו, כך גם ב הבלתי נשכחת, שלוש מציאויות אלה נכרכות זו בזו ויוצרות מילה של אהבה והבימתית, וכמו בהצגותיו האחרות, כמו למשל ההווה שיר ישן, רחוק... מערבולת רגשית מטרידה. המציאות ההיסטורית, זו שנוהגים לקרוא לה המציאות החוצבימתית, היא ב האלים והעיר שבה מציאות מאיימת תוקפת ומקללת, ועוברי אורח תמימים הם קורבנות של חבורות רצחניות השועטות ברחובות. את המציאות הבדיונית מנסים חברי הלהקה לברוא במחזה שהם יוצרים, אבל הסיפור שהם ממחיזים מזעזע לא פחות מן המציאות שממנה ניסו להימלט, והמציאות הבימתית, זו שבה קיים חיץ בלתי נראה בין הצופים לשחקנים, גם היא מתערערת, כאשר השחקנים פונים לא אחת אל הצופים ומשתפים אותם בתהליך היצירה. בעוד שהתאטרון הריאליסטי שואף שהצופה ישקע במציאות הבימתית וישכח לרגע את עולמו, פה מזכירים לו שהוא נמצא בתיאטרון ומופיעים לפניו שחקנים. אין זו הצגה המבקשת לפוגג את תחושת המציאות של העולם "ההיסטורי". נהפוך הוא: זוהי הצגת תיאטרון העוקבת צעד צעד אחר יצירתה של הצגת תיאטרון, אך מרוב שהדמויות הפועלות בה מתאמצות ליצור עולם קסום שבו ישקע הצופה וישכח את עולמו שלו, העלילה הנוצרת תוך כדי כך, מזכירה לו ללא הרף שמדובר בתיאטרון ובתקופה היסטורית קשה. ההווה של ההצגה הוא ההווה של הצופים, והמפלט היחיד ממנו, הוא העבר הרחוק, העולם של אתמול, עולם של עגלות ושבילי עפר ואסימונים... כן. אסימונים. פעם נשארתי בלי אסימון והייתי צריך לטלפן למישהו באופן דחוף. מצאתי טלפון ציבורי וחיכיתי שהבחור שבפנים יגמור אנטון: את השיחה. כשהוא יצא ביקשתי ממנו אסימון. הוא הוציא ארנק ונתן לי. כשרציתי לשלם לו הוא אמר: אל תשלם לי, אבל אם מישהו יבקש ממך פעם אסימון, גם אתה- תן לו. (...) כשהבחור הזה נתן לי בחינם את האסימון שלו, התמלאתי בחום ובאהבה, אפילו בתקווה. והיום אנחנו מעבירים אחד לשני, בחינם, אסימונים של שנאה. אנחנו מתמלאים בכעס ובתסכול ובמצוקה ובייאוש...

21

ניר רון, עירית פשטן