החאן - סיפור פשוט

התאהבותו של הירשל בבלומה אריאל הירשפלד

"עד שלא הגיע הירשל לפרקו מצא לפניו את בלומה. זו בלומה שהיתה בבחינת תאומתו" (עמ' ע"ו). הירשל ה"מגיע לפרקו", שטוף במיניות המציפה אותו וממלאה אותו במצוקה, ולאורך שני עמודים בפתיחת הפרק החמישי פורש המספר את תכניה העזים של המיניות בתודעתו של הירשל, ומנכיח באופן מפורט ומעניין ביותר את הפיתויים הסקסואליים הפזורים בעיר אירופית כבוצ'אץ' על סף המאה העשרים – סוגי הנשים, הבוהמייניות והפרוצות, הריחות והאסוציאציות התרבותיות הכרוכות בכך. הירשל עסוק בכך בלי הרף, אך הבושה עוצרת אותו מלהתקרב לפיתויים אלה בעצמו. המשפט הפותח את הפרק [...] רומז לכך שבלומה פשוט הייתה שם מולו ברגע ההתעוררות המינית העזה הזאת, והיא זו שקלטה אותה. ההערה על היותה "בבחינת תאומתו" היא מצד אחד גנאלוגית (בלומה הייתה מעין אחות במערכת הזיווג המשפחתית) ומצד שני איכותית: מה שקורה לו, להירשל, קורה גם לה, בשל ההקבלה הגמורה ביניהם, קרבתם וגילם. גם היא הגיעה לפרקה ומצאה לפניה את הירשל, אלא שהמספר אינו פורש בפנינו את תכניה של ההתעוררות המינית בתודעתה, כשם שהוא נמנע מחשיפת תודעתה (מלבד רמזים ספורים) גם בהמשך הסיפור. בכך הוא יוצר את אחת החידות המרכזיות בסיפור פשוט. תיאור ההתאהבות בפתיחת הפרק החמישי הוא מן הדפים המעודנים והמעמיקים ביותר שנוצרו בספרות העברית סביב נושא האהבה. מן המשפט "בלומה פורחת כשושנת העמקים", המפעיל את סמליותו של שמה עם דמות האהובה בשיר השירים, פורס המספר מניפה אדירה של דימויי יופי ומעברי חושים ואסוציאציות הבונים את מושג האהבה (בתרבות ובתודעת הגיבור כאחד). אבל מהלך הרצף (הקישור ותנועת האסוציאציה של הסיפור) עובר לסירוגין בין דימויי האהבה המופלאים והנאצלים (כמו "גופה נושא את עצמו כצפור המעופפת, עיניך נתת בה ואי אתה רואה אלא את צלה"), לבין מחשבות (כמו "הירשל יושב בינו לבין עצמו ומצייר כנגדו כל מיני נשים שנבראו להנאתם של בני אדם"). והפער בין ספ ֵֵרות היופי לבין המאוויים המיניים הגופניים מעלה שאלות מטרידות על משמעותם של דימויי האהבה ומהותה. האם האהבה היא אמנם ספֵֵרה נבדלת, הקיימת בפני עצמה ומשגיבה את כוחות היצר והופכת אותם יפים באמת; או שהיא מעין היפוך והיתר שיוצרת התודעה, מתוך כוחם של הבושה וציוויי המוסר והאסתטיקה הבורגניים, לכוחות היצר הנתפסים בה כמכוערים, ברוח דבריו של יאגו ב"אותלו" השקספירי: "האהבה היא רק חשק מסעיר ורצון מתיר" (בתרגומו של ט' כרמי). עגנון אינו פותר את השאלה הזאת אלא מזרים הלאה את הסיפור, ומתוך כך עולה תשובה אחרת, מעניינת עשרת מונים: דמותה של בלומה גוברת על דימויי הפורקן הפרוצים ומתעלת את כוחות התשוקה ומעייני הנפש אליה, והיא, על שום עידונה ותומה, מרוממת את התשוקה ומאירה אותה ב"אור מופלא": "אלף שנים יכול היה לעמוד ולהגות, כל שעה ושעה נגלתה לו דמות דיוקנה חמודה משהיתה קודם לכן, כשעיניה מבהיקות באור מופלא ושערה מרתת וזורח" (עמ' ע"ט).

.2011 , , תל אביב: אחוזת בית לקרוא את ש”י עגנון מתוך: פרופ’ אריאל הירשפלד,

20 סיפור פשוט