החאן - כוכבים תועים

והחילון היהודיים, אלא גם בהקשר האומנותי של התקופה. [...] גולדפאדן ואיבסן היו בני אותה תקופה. איבסן שִִכלל את התיאטרון הריאליסטי, ולצד אנטון צ’כוב וקונסטנטין סטניסלבסקי הרוסים היה אחד ממייסדי המודרנה של התיאטרון המערבי. הקרבה הגאוגרפית של מחוזות היידיש לערי אירופה הגדולות, שבהן פעלו תיאטרונים מובילים, אפשרה ליוצרים להתרשם באופן בלתי אמצעי מהעשייה התיאטרונית. המגע עם העולם שמחוץ לחברה היהודית אפשר לצופים יהודים לצרוך תרבות בת הזמן, ולשחקני יידיש רבים להשתלב בתיאטרונים שונים ברחבי אירופה, ובעיקר בארצות הברית. חלקם אף הפכו לכוכבים בין-לאומיים. משפה למופע: לשונות ד"ר שרית קופמן־שמחון, , פרק ג': תיאטרון יידיש, יהודיות על הבמה בישראל 67 – 61 ' , עמ 2023 / מכון מופ"ת, תשפ"ג

וההתלבטויות האומנותיות. רפרטואר מלבב של מלודרמות בלתי מתוחכמות הוגש במחוזות היידיש להנאתו הגדולה של הקהל, שנהר בהמוניו, שילם פרוטה והלך הביתה כשהוא מחויך ומפזם שירים. תיאטרון היידיש הפופולרי הציע תערובת שיש בה כמעט תמיד שירה וריקודים. הבמאים של הה גצות המקצועיות למחצה הללו נהנו ממעמד של כוכבים, אך מפאת תיוגם כיוצרים של אומנות נמוכה לא תמיד נשמרו שמותיהם, וחלקם נותרו אנונימיים בהיסטוריה של תיאטרון היידיש. ההתרחשות על הבמות, שלפעמים היו פרימיטיביות ואובזרו בתפאורות פשוטות, סבבה בעיקר סביב השחקן או השחקנית הראשיים, הם שמשכו קהל וקיבלו תשלום גבוה יותר מאחרים (או אחוזים מהרווחים) וזכו לכך ששמותיהם יתועדו. [...] שני העשורים הראשונים של תיאטרון היידיש ערבבו בין העממי והמסחרי, וה”שונד” נע ביניהם. במפנה , ככל שהלכה התופעה והתרחבה, 20- המאה ה נוצרו הבדלים גאוגרפיים בין התיאטרון במחוזות דוברי רומנית, רוסית או גרמנית. עד מהרה הפכה התעשייה לבין-לאומית, והשלוחה של תיאטרון היידיש בניו יורק הלכה ותפסה את הבכורה. האינטליגנציה היידישיסטית שדגלה בשימוש ספרותי ביידיש, הייתה מסויגת: תיאטרון היידיש נראה בעיני אנשיה נקודת התורפה של התרבות היידית, הבושה הלאומית. סופר היידיש י”ל פרץ כתב בעיתון יידי בוורשה שצריך לנקות את התיאטרון מן הזוהמה שדבקה בו, ממש כמו שצריך לטאטא ולקרצף את בית הכנסת, את הסוכה, את החיידר, או להבדיל, את בית הקברות; התיאטרון הוא מקום קדוש לא פחות מכל המקומות האחרים (שמרוק, ). פרץ ואנשיו הטיפו ליצירה תיאטרונית 1978 חדשה, ספרותית ואומנותית. ואכן, תיאטרוני היידיש ביקשו להציג גם מחזות בעלי ערך דרמטי, ברוח הכתיבה המודרניסטית. גולדפאדן עצמו הגיע מסביבה משכילה וכתב לא מעט טקסטים בנושאים שולמית תנ”כיים, ציוניים והיסטוריים, למשל מחזהו ), ובו השיר צ“ימוקים ושקדים”, שנעשה ידוע 1880( בזכות עצמו. בנפשותיהם של יוצרי התיאטרון היידי התנהל מעין מאבק בין הצורך ליצור תיאטרון פופולרי שיספק בידור להמונים, לבין הרצון לבסס תיאטרון מודרני מקצועי. חשוב מאוד לראות את הקמת תיאטרון היידיש לא רק בהקשר של ההשכלה

בתיאטרון טהאליא, ניו יורק, "המלך שלמה" כרזה לה גצה , ספריית הקונגרס האמריקני 1897 , יוסף קרוגר

12 כוכבים תועים