החאן - כוכבים תועים

געגוע לעולם שנעלם: שיחה על "כוכבים תועים” משוחחים: יותם גוטל וד"ר רותי אבליוביץ

מאת שלום עליכם הוא אחד הרומנים האהובים והמורכבים בספרות היידיש, המגולל “כוכבים תועים” את סיפורם של רייזל ולייבל, שני בני עיירה הנשאבים בעל כורחם אל עולמן הקסום, הסבוך והססגוני של להקות תיאטרון היידיש הנודדות. לרגל עלייתה של הה גצה על בימת תיאטרון החאן, בעיבודו החדש של רותי , הבמאי, וד”ר יותם גוטל המחזאי האמריקאי ריצ’רד נלסון ובתרגומו לעברית של דורי פרנס, נ גפשו , חוקרת תיאטרון יידיש מהחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב, לשיחה שנעה בין אבליוביץ ההיסטוריה המרתקת של תיאטרון היידיש לבין הבחירות האומנותיות בהפקה הנוכחית. מבוא: מבט חדש על תיאטרון היידיש “כוכבים תועים” הוא רומן מסקרן, מצחיק, מענג ועצוב, אבל לצד כל אלה הוא גם מסמך היסטורי. יותם: הרומן פורס עולם כמוס ונשכח שמהווה את הבסיס התרבותי והלשוני שממנו אנחנו באים, העולם של תיאטרון היידיש. דברים ברוח הזאת נאמרים גם בפרולוג שכתב ריצ’רד נלסון למחזה: תיאטרון היידיש הוא עולם נשכח שאבד, “אי שטבע בים”. לכך אחראית קודם כל השמדת יהדות אירופה, ובאופן אחר גם מדינת ישראל והציונות, שהתייחסו באופן פולקלוריסטי ומבטל לתרבות היידיש ולסופריה, יחס שבמידה רבה ניתק אותם מהקשרם ההיסטורי האמיתי. חשוב לציין שכבר ברומן של שלום עליכם יש חלקים יותר אתנוגרפיים, שמתארים מציאות תרבותית, רותי: אומנותית וחברתית, לצד חלקים שהם כמעט פארודיים על תיאטרון היידיש. ככלל, לשלום עליכם היו יחסים מורכבים עם תיאטרון היידיש: מצד אחד הוא אהב תיאטרון והיה מאוד מעורב ומושקע בתרבות היידית המודרנית, הפוסט-משכילית; מצד שני הוא סבר שתיאטרון היידיש הוא לא מספיק איכותי. יחסו האמביוולנטי נבע, בין השאר, מההצלחות והכישלונות של המחזות שכתב. הה גצה הזו נולדה כשפניתי לריצ’ארד נלסון, מחזאי אמריקאי ידוע ועטור פרסים, בהצעה לכתוב יותם: עיבוד בימתי חדש לרומן הזה. התהליך הפורה והיצירתי איתו כלל הרבה גפישות זום וגם שבוע אחד של מ גפשי עבודה בפריז. מחזאים רבים היו בוחרים אינסטינקטיבית לייצר עיבוד פיקרסקי-קרנבלי-צבעוני לרומן הזה (או כלשונו של ריצ’ארד נלסון “מיירהולדי” – בסגנון הבימוי של מיירהולד), אבל נלסון בחר דווקא בכיוון צ“’כובי” ובעיסוק בדרמות האנושיות. לכן, התיווך האמריקאי שלו הוסיף רובד מעניין לעבודה: הוא התייחס לפסיכולוגיה של הדמויות לפני המוצא האתני שלהן, מה שאנחנו – ככותבים ישראלים – לא תמיד עושים כשאנחנו מתעסקים בעולם היידי. נלסון לא מגיע מרקע יהודי ואולי בגלל זה העניין שלו ברומן הזה נבע קודם כל מתוך אהבת תיאטרון באשר הוא תיאטרון. תיאטרון היידיש כ”אב רוחני” יש בה גצה שיר שחוזר על עצמו – צ“ימוקים ושקדים” (ביידיש: “ראזשינקעס מיט מאנדלען”), שכתב יותם: והלחין המשורר והמחזאי היידי אברהם גולדפאדן באופרטה “שולמית”. אני לא הכרתי את השיר לפני שהתחלנו לעבוד על הה גצה. דורי פרנס, שהוא שותף, חבר וגם מתרגם ומלחין המוזיקה לה גצה, הסביר לי שמדובר באחד השירים המוכרים ביותר מרפרטואר תיאטרון היידיש. דורי דובר יידיש, ואמר שמדובר בשיר אהבה שמוכר כמעט לכל אחד שגדל עם השפה.

זה מדגים את הפרדוקס שבבסיס השיחה שלנו: אנחנו לא מכירים את השירה הזאת, לא קראנו את רותי: הספרים ואת המחזות, התרבות הזו הולכת ונעלמת כאמור, ובכל זאת יש הרגשה שתיאטרון היידיש הוא

כוכבים תועים

4