החאן - כוכבים תועים

הנדודים הופכים את עולם התיאטרון לנַַש ָָּׂא של התרבות היידית, וזו נעשית לאיטה תרבות טרנס-לאומית וגלובלית. בהמשך, עם המצאת הפונוגרף והגרמופון, צומחת תעשיית התקליטים, במסגרתה שירים ומערכונים פופולריים מהתיאטרון, שהוקלטו בברלין, מו צפים כתקליטים מסחריים בניו יורק. מצד אחד זה מחבר את התרבות היידית על פני יבשות, מצד שני זה מנתק אותה לגמרי מההקשר המקורי שלה: שם, זמן, אפילו שם האמן. תיאטרון יידיש ומדיה: מהפונוגרף לווידאו-ארט גולדפאדן מקים את הלהקה 1876־ תיאטרון היידיש היה קשור למדיה כבר מרגע לידתו. כאמור ב רותי: המקצועית הראשונה שלו, וזמן קצר אחר כך תומאס אדיסון ממציא את הפונוגרף. הקשר הזה בין תיאטרון היידיש לטכנולוגיית ההקלטה והה צפה קדום, ומלווה את התרבות הזאת לכל אורך דרכה. בה גצה שלנו, מרכיב המדיה נכנס בקטעי המעבר, בהם מוקרנים קטעי וידאו-ארט בעיצובו של ויטלי יותם: פרידלנד. אומנם יש לאנימציה הזאת אסתטיקה מובחנת ועכשווית, אבל השפה הגרפית שלה שאובה מרומנים מצוירים ביידיש, מהשליש הראשון של המאה העשרים, וזאת בניסיון להדהד שפה חזותית שהייתה חלק מתרבות היידיש עצמה, ולא רק “לקשט” את הה גצה באמצעי בימתי מודרני. בין בידור עממי לאומנות גבוהה הקיטש וההומור המאפיינים את קטעי המעבר ואת סרטוני האנימציה (למשל התרנגולת המרקדת יותם: או החסידים המעו פפים), משרתים מטרה נוספת שלי כבמאי: שאלתי את עצמי איך לוקחים חומר שהמקור שלו הוא, בין השאר, בידור עממי פופולרי, ולא הופכים אותו למשהו ג“בוה”, יפה ונקי מדי. אלמנט הבידור העממי הוא חלק מהותי ממה שהיה תיאטרון היידיש, ונתנּו לזה ביטוי, בין השאר, בקטעי המעבר האינפנטיליים ובווידאו-ארט. מצד אחד יש משהו אוניברסלי בתוך תרבות התיאטרון המו גצת על הבמה, עם פרקטיקות העבודה רותי: המוכרות לנו עד היום ברוב התיאטראות בעולם המערבי, ומצד שני יש משהו מאוד יהודי שעולה מן ‬. השירים והריקודים. זה המתח שעליו תיאטרון היידיש מושתת אני חושב שזו שאלת יסוד של בימוי: האם אני, כבמאי, כופה את השפה האסתטית שלי על החומר, יותם: או שאני מתחיל מהחומר ונותן לו לתק ֵֵף את הבחירות שלי? אני מעדיף קודם כול למקם את החומר מעליי ולא להיפך. לכן חשוב היה לי שהאלמנט הזה של תיאטרון פופולרי בידורי יבוא לידי ביטוי בה גצה. שיקוף עולם התיאטרון ואנשיו על הבמה קטעי המעבר הבימתיים אפשרו לי גם ליי גצ מעברי זמן בין מערכה למערכה, וכן לייצר בעקיפין יותם: תנועה של נדודים. על אף שזו ה גצה שעוסקת בתיאטרון נודד, אין כלל נדודים על הבמה. אומנם מערכה אחת מתנהלת ברכבת, אבל רוב העלילה מתרחש בחללים ס טטיים. למשל אורווה במערכה הראשונה. מעניין לציין בהקשר הזה שבניין תיאטרון החאן במקור היה אורווה, שנועדה לאכסן סוסים של סוחרים עות’מאניים למשך הלילה. מעצבת החלל דינה קונסון בחרה למקם את מרבית הה גצה באחורי הקלעים ובחדרי ההלבשה. הקהל בעצם עֵֵד למתרחש מאחורי המסך הבימתי, רואה אורות מבעד למסך, ושומע מוזיקה מרוחקת ולפעמים מחיאות כפיים של “קהל נעלם”. זה מתכתב עם הבחירה המקורית של ריצ’ארד נלסון (שלא התממשה)

7

תיאטרון החאן