החאן - כוכבים תועים

למקם את חמש המערכות של המחזה בחמישה חדרי הלבשה, ומשקף את המוקד והליבה של הרומן: ה גצת החיים והיחסים של אנשי התיאטרון דווקא כשהם לא על הבמות. זה נכון גם ברמת הדמויות ברומן עצמו, כי חלקן מבוססות על אנשים אמיתיים מעולם תיאטרון היידיש. דמותו של שצ’ופאק, למשל, מבוססת על מנהל תיאטרון ששלום עליכם סלד ממנו. כאנשי תיאטרון כולנו מכירים ומזדהים עם הטיפוסים על הבמה: מנהל התיאטרון, הפרימדונה, המעריץ הצעיר שרוצה להיות שחקן – כל אלה ארכיטיפים שבמובן מסוים קיימים עד היום, גם בתיאטרון המודרני. זה הפך את העבודה על הה גצה למאוד מרגשת ואישית. דמותו של הוצמך גם כאן יש שכבה ייחודית של נוסטלגיה. בדרך כלל, כשאנחנו מתגעגעים למשהו, אנחנו יודעים בדיוק רותי: מהו מושא הגעגועים: אבא, אמא, רחוב, בית. אבל ההיכרות האינטימית המפתיעה של הקהל עם דמות כמו הוצמך, והתגובות הרגשיות החזקות אליו הן נוסטלגיה מסוג אחר – געגוע עמוק למשהו שרובנו כלל לא הכרנו באופן אישי. “הגליציאנר” הזה מוכר לנו כארכיטיפ יידי, שקיים בזיכרון התרבותי הקולקטיבי שלנו, גם אם רק מעטים מהקהל גפשו במציאות את בן דמותו. זו חוויה פרדוקסלית מעניינת. אני בכלל חושב שהוצמך זו דמות מרתקת, שיש לה היסטוריה ארוכה, החל מהמחזה “המכשפה” יותם: של גולדפאדן וכלה בשלושת ההוצמכים בתולדות התיאטרון הישראלי. שחקנים ידועים רבים גילמו לאורך השנים את התפקיד הזה, שדורש יכולות קומיות ופיזיות מרשימות, ומזמֵֵן קשת של פעולות ורגשות אנושיים. במחזה שלנו הוצמך מבטא באופן יפה ועמוק את הקונפליקט המרכזי בין אהבת התיאטרון והאומנות לבין הצורך להצליח, להרוויח ולשרוד מבחינה עסקית. בסופו של דבר, הוא נכשל כלכלית משום שהוא לא מוכן להתלכלך עד הסוף. המחזה הזה מלא תככים ומזימות: אנשים שמסרסרים באחיותיהם כדי לפתות את לאו הכוכב, ילדות שבפועל נח פטות מהבית ועוד מעשים מתועבים שנעשים בשם אומנות התיאטרון, אבל הוצמך נותר אנושי. הוא אמנם מתלכלך אבל יש מלוכלכים ממנו. ילדים ונשים בתיאטרון היידיש: יתמות וניצול מיני תופעת הילדים השחקנים היא נדבך מרכזי ברומן, שבו רייזל ולייבל עצמם הופכים, במידה רבה, רותי: ל”יתומי תיאטרון היידיש”. מבקרים תיארו את התפתחות תיאטרון היידיש כתהליך “התבגרות” של ילד הזקוק להכוונה ולחינוך. אך מעבר למטאפורה, ילדים אכן תפסו מקום ממשי ומרכזי על הבמה, כאחד ממוקדי המשיכה הגדולים ביותר של הקהל. רבים מהם הגיעו לתיאטרון דרך הכשרה מוזיקלית-דתית (כנערי מקהלה בבתי כנסת או כשוליות של חזנים), לרוב ממשפחות מהגרים או ממעמד כלכלי נמוך, שראו בכך אפשרות לפרנסה. התופעה הגיעה לתיאטרון היידיש בהשפעת התיאטרון האירופאי והאמריקאי, שם היא הייתה נפוצה ומתועדת בהיקפים גדולים (ניתנו רישיונות עבודה לאלפי ילדים שחקנים). ילדים גילמו לרוב מלאכים במחזות מקראיים או מיתולוגיים ודמויות במלודרמות משפחתיות. בנות היוו רוב משמעותי מקרב הילדים השחקנים, ותפקידיהן עוררו תגובה רגשית עזה בקרב הקהל. דמות היתומה בפרט הייתה אחת הדמויות הנפוצות והאהובות ביותר עבור ילדות שחקניות. היא שיקפה את חוויית ההגירה היהודית ההמונית לארצות הברית באותה תקופה: תלישות מהמשפחה ומהמסורת לצד עצמאות ובניית זהות עצמית. מי שאין לו משפחה אחרת, התיאטרון הופך עבורו למשפחה, לבית, ולעיתים למקום היחיד שמאפשר לו קיום גשמי בכלל. הילדים השחקנים, שגדלו ושפיתחו קריירה ארוכת שנים

כוכבים תועים

8