החאן -מי שסוכתו נופלת

"מי שסוכתו נופלת" – מספר למחזה ולהצגה שיחה עם נועה שכטר, במאית ומחזאית, וירון אדלשטיין, דרמטורג בפתח הדברים, האם תוכלו להסביר מהו תפקיד הדרמטורג ומה מעורבותו בתהליך היצירה? וכיצד נוצרה והתגבשה השותפות ביניכם? הדרמטורגיה היא תחום גמיש, ודפוסי העבודה משתנים מפרויקט לפרויקט. הדרמטורג מלווה את ירון: המחזאי בתהליך כתיבת מחזה מקורי או עיבוד, מספק מסגרת ומשוב, ומנסה לבחון ממרחק ובמבט-על את המבנה, העלילה ונקודות התורפה של המחזה. התפקיד דומה במידה רבה לתפקידו של עורך ספרותי. זו שותפות דינמית, כל כותב וכל חומר מזמנים צרכים שונים, וכל שלב בעבודה מחייב גישה אחרת. חשוב להבהיר שהדרמטורג לא כותב את המחזה במקום המחזאי. תפקידו להציף שאלות ולהעלות את הדרמה אל פני השטח, אבל ההחלטה האומנותית הסופית היא של המחזאי. אודי בן משה, המנהל האמנותי של התיאטרון, הוא שהעניק לי את הספר וקראתי אותו ביום אחד, נועה: לא יכולתי להניחו. כשנשאלתי עם מי ארצה לעבוד, ירון היה הבחירה הראשונה והברורה, משום שאני אוהבת אותו כיוצר וכאדם.

איך ניגשים בכלל לעיבוד ספר לבמה, ולמה נבחר הספר הזה דווקא?

המשימה הראשונה שלנו הייתה להחליט אילו שכבות מהספר נספר. הרומן פורש כמה נתיבים נועה: אפשריים, ובוודאי יש קוראים שיצפו לראות על הבמה את הרב מיכה, את אורית לוי, את אוריאל המדריך ואת הסצנה במעיין. אבל נדרשתי לאתר את הקו העלילתי שיכול לשאת הצגת תיאטרון שלמה, ולכן זיקקתי את הספר לנושא אחד מרכזי: הפרידה בין ביני ואסתר. בחרתי להתמקד בהווה, בחודשים הספורים מהרגע שבו אסתר אומרת “אני לא יכולה יותר” ועד למעמד הגירושין.

ובאופן טבעי המשקל שניתן לחוויה הנשית של אסתר בעיבוד שלך גדל בהשוואה לספר?

כן. היה חיוני להביא את הקול שלה, וזו בחירה סגנונית מחושבת. כיוון ששימשתי גם כמחזאית נועה: וגם כבמאית, החלטתי לא לעצב את ההצגה כ”תיאטרון סיפור” עם פלאשבקים, שבירת הקיר הרביעי ופניות לקהל, אלא ליצור מהלך ריאליסטי יותר. ירון ואני התלבטנו רבות בשאלה הזו. ירון הציע את הכיוון המסוגנן, בעוד שאני רציתי להתמקד בהווה; לתאר איך יוצאים מהארון, איך זוג כזה נפרד, איך נשמרת החברות, ואיך מגיעים לטיפול זוגי.

במובן הזה את מרחיבה את היריעה, והמחזה לא רק מתייחס לסיפור של היציאה מארון בקהילה הדתית, אלא עוסק באופן כללי בהתפרקות של תא משפחתי וזוגי.

הספר נע בין המון זמנים, מקומות, דמויות וזיכרונות, וניתן בו משקל רב לעולם הדימויים הפנימי של ירון: הדמויות. זה מתאים לפרוזה, אבל המעבר למדיום בימתי דורש פתרונות אחרים. זכור לי ויכוח עקרוני בשאלה האם להתנהל על מישור זמן אחד, כפי שהחלטנו בסופו של דבר, או לפרוש שניים-שלושה ערוצי זמן מקבילים. היתרון של זמנים מקבילים הוא בהצגת התשוקה, הפנטזיה וההתאהבות, בעוד שבערוץ זמן יחיד הצופה עֵֵד בראש ובראשונה לכישלונות ולהתפרקות הקשר. בעיבוד הסופי יש איזון וריכוך מסוים לנימה המדכאת באמצעות ההומור שנועה הוסיפה לחומר. זאת לצד כל מיני אמצעים מסוגננים, חלקם באים לידי ביטוי בכתיבה וחלקם בבימוי.

מי שסוכתו נופלת

4