החאן - יעקובי ולידנטל

הכול מוזיקה מעין אבן, בימוי

"כוכבים. מה זה כוכבים? מוזיקה. הכול מוזיקה״. (מתוך המחזה)

המחזה "יעקובי ולידנטל" מספר על אנשים קטנים שחולמים להיות גדולים. כל עוד הם לא זוכים להיות גדולים, הם לכל הפחות דואגים שאחרים יהיו קטנים יותר. זהו הדיוקן של היצור האנושי שמתגלה אלינו: ידיו מושטות אל הכוכבים הנוצצים שלעולם לא יגיע אליהם, ורגליו דורכות על אדם אחר כדי להשאיר אותו תמיד נמוך יותר. במילים היפות ביותר תיאר לוין את הפנים המכוערות ביותר של בני האדם. איך קרה שדווקא מי שניחן בכישרון הפלאי לברוא בעזרת מילים יופי שאין כדוגמתו, בחר לכתוב על הכיעור? מדוע התעקש לכתת מילים עדינות לסכינים גסים שמחטטים בפצעים גדושי המוגלה של המין האנושי? הבדידות, העליבות, האומללות, האלימות, הצער: דווקא מאשפת הנפש הזו, זיקק לוין אמנות גדולה של שירה מרהיבת לב. למה? פתרון אפשרי אחד לתעלומה הזו הוא שהיופי משמש רק כתחבולה. כמו שוטה המלך שיכול היה לומר את האמת המלאה בלי לפחד שיתלו אותו, כך לוין מנצל את כושר היופי וההומור שלו בשביל לחשוף בפנינו את האמת הנוראה של המצב האנושי. שהרי תכלית התיאטרון, כפי שניסח אותה שייקספיר, היא "להניף ראי אל מול הטבע, להראות לַַטוב את הקלסתר שלו, לרֶֶשע את הפרצוף שלו, ולכל הדור את החות ָָם והצורה שלו" ("המלט", בתרגום דורי פרנס). ייתכן שלוין שומר אמונים לשליחות הזו, ובמראה המונפת הוא מראה לנו את המציאות כפי שהיא: משפילה, אכזרית וכואבת. כך, כמו סוס טרויאני, התוכחה נכנסת לתוכנו בלא ידיעתנו, ובעודנו מתפעלים מן הבל היופי של המתנה המרשימה, חיילי האמת פורצים מן הסוס בלי שנשים לב ועושים בנו שפטים. אבל אני דווקא רוצה להציע פתרון אחר: אולי היופי איננו רק אמצעי, אלא בעצם התכלית עצמה. אולי מלאכתו של לוין היא מלאכה אלכימית שהופכת את כל המכוער בעולם ליפה. ממבט ראשון, נדמה שלוין מזהיר אותנו מפני השאיפה הנכזבת והנצחית שלנו ליופי, פן נתפתה לה וניפול בקסמיה, ואז נתבדה ונתפכח ונבין שגורלנו להיוותר תקועים לעד בתהום כיעורנו; אבל אם נאמץ את נקודת המבט הרואה בכתיבה של לוין מאמץ עילאי לתרגם כיעור ליופי, נגלה שהכתיבה במהותה היא תזכורת לכך שהשאיפה ליופי היא כוח חיוני המניע אותנו, ושבכישוף הממיר את הכאב והעלבון של חיינו לכדי יופי, כמוסה אפשרות של גאולה. אולי לוין מפציר בנו להאזין רב קשב לחיינו, שכן אם נקשיב היטב לנגינה הנוגה של חיינו העגומים, נגלה עד כמה היא בעצם יפהפיה. ברוח הזאת השתדלתי לביים את ההצגה: לחגוג את השאיפה ליופי, שהיא גם מגוחכת וגם נפלאה. הפסנתר, המבטא במחזה את הפסגה הנשגבת של האמנות ואת היופי בהתגלמותו, הפך בהצגה לעולם כולו. "הכול מוזיקה". התיאטרון כשלעצמו הוא ההגשמה של התשוקה להיות גדולים מהחיים הקטנים, הוא החשיפה של המוזיקה הססגונית שמתנגנת כל הזמן מבעד לשתיקה המעיקה של הקיום היומיומי. לצורך כך, שאבתי בהנאה השראה מהסרטים האילמים, ממופעי הקברט, ממחזות הזמר, מהומור הסלפסטיק, ממסורת הליצנות: מכל אלו שהשכילו לרקוח תרופה מן הרעל. אבל יותר מכולם, ההשראה החשובה ביותר עבורי הייתה חנוך לוין עצמו.

יעקובי ולידנטל

4