החאן - סיפור על אהבה וחושך

אריה צ'רנר, יואב היימן, יהויכין פרידלנדר, כרמית מסילתי-קפלן, ויטלי פרידלנד, תמר אלקן מאושר

בשבועות ובחודשים שאחרי מות אמי לא חשבתי אף לרגע על הסבל שלה. אטמתי את עצמי לשוועה הלא-נשמעת שנותרה אחריה ואולי ריחפה כל הימים בין חדרי הדירה. טיפת רחמים לא היתה בי. גם לא געגועים. גם לא אֵבֶל על מות אמי: מרוב עלבון ומרוב כעס לא נותר בי מקום לשום רגש אחר. כשהייתי מבחין, למשל, בסינרה המשובץ שנותר תלוי עוד כמה שבועות אחרי מותה על וו מאחורי דלת המטבח, הייתי מתמלא כעס כאילו הסינר הזה זורה מלח. כלי- הרחצה של אמי, הפודרייה, מברשת-השיער על המדף הירוק שלה בחדר האמבטיה, פגעו בי כאילו נותרו שם בכוונה ללעוג לי. פינת-הספרים שלה. נעליה הריקות. הד-ריחה שהמשיך עוד זמן מה לנשוב בפנַי בכל פעם שפתחתי את דלת הצד-של-אמא בארון הבגדים, הכל עורר בי זעם חסר אונים. כאילו הסוודר שלה, שהתגנב אי-כך אל ערימת סוודרים שלי, מגחך אלי גיחוך גס של שמחה לאיד. כעסתי עליה כשהסתלקה בלי להיפרד, בלי חיבוק, בלי מילת הסבר: הלוא אפילו מזָר גמור, אפילו מנושא מכתבים או מרוכל-הסדקית שבדלת, אמי לא היתה מסוגלת להיפרד בלי להציע כוס מים, בלי חיוך, בלי התנצלות קלה, בלי שתיים-שלוש מילים נעימות. בכל שנות ילדותי היא מעולם לא השאירה אותי לבדי במכולת, או בחצר זרה, או בגינה הציבורית. איך יכלה? [...] ככה קמים ועוזבים, בגסות, באמצע המשפט? הלוא היא עצמה היתה עומדת בכל כוחותיה על משמר הטאקט, האדיבות, רוך ההליכות, ההתאמצות התמידית שלא לפגוע ולא להכאיב, ההתחשבות בזולת, העדינות! איך יכלה? שנאתי אותה. 246 – 245 ' עמ

2002 , , הוצאת כתר ספרים סיפור על אהבה וחושך *הקטעים מתוך ספרו של עמוס עוז,

23 תיאטרון החאן