החאן - היה שלום, מר הפמן

הטלאי הצהוב בצרפת כוונת הגרמנים היתה כי הטלאי הצהוב יבודד את יהודי האזור הכבוש כהכנה לגירושם מצרפת. לאחר שיסומנו, יהיה אפשר להפלותם בחיי היום-יום. בחודש יולי המשיך שירות הביטחון במרץ באכיפת שאר תקנות האפליה. על יהודים נאסר לפקוד ברֵכות ציבוריות, מסעדות, בתי-קפה, תיאטראות, בתי-קולנוע, אולמות קונצרטים, קברטים, שווקים וירידים, מוזיאונים, ספריות, תערוכות פומביות, אנדרטאות היסטוריות, אירועי ספורט, חניונים וגנים ציבוריים. על יהודים נאסר להשתמש בטלפונים ציבוריים והם חויבו לנסוע בקרון האחרון של הרכבת התחתית. היהודים הורשו לערוך את קניותיהם אך ורק בשעות מסוימות של אחר הצהרים – גזרה קשה במיוחד, כיוון שבתקופות של מחסור לא נותרה כמעט סחורה בחנויות אחרי שעות הבוקר המוקדמות. לפני פרסום התקנה בדבר חובת ענידת הטלאי הצהוב נעלם עניין רדיפת היהודים מעיני רוב הציבור הצרפתי. עתה נעשו הרדיפות גלויות לעין – ברחובות האופנתיים ביותר של פריס, שם טיילו ותיקי מלחמה יהודים ביום הראשון שלאחר החלת התקנה כשהם עונדים טלאי צהוב בצד עיטוריהם הצבאיים; ברכבת התחתית, שם, כפי שנמסר, פינו גויים את מושביהם ליהודים; ואפילו בכנסיות, שם הופיעו קתולים מאמינים וכומר אחד, שסווגו כיהודים לפי גזעם, ועל בגדם הסמל היהודי. העיתונים בבירה הגנו בעוז על התקנות החדשות, לפחות בפרהסיה; "לה מאטן" הזהיר, שהיהודים מסירים מדי פעם את הטלאי או שאינם תופרים אותו כהלכה על בגדיהם. אך מעטים היו העוברים ושבים שיכלו להתעלם מן הסלידה הציבורית הגואה. – נראה שחנויות 1940 שלא כהודעות המיוחדות שהודבקו על חנויותיהם של יהודים באזור הכבוש בשנת רבות איבדו לקוחות – נתקבל הטלאי הצהוב כפגיעה בכבוד הפרט. [...] ד"ר פרידריך, הנציג הרשמי של משרד התעמולה הגרמני בצרפת, הודה ברדיו פריס כי התגובה הציבורית היתה עוינת. "יש הרואים באנטישמיות מעין ברבריות, והיו רוצים שהיהודים ייהנו מיחס של כבוד יותר מזה שהם נהנים ממנו כיום... מאז הנהגת הטלאי הצהוב איני חדל לשמוע דיבורים על יהודים 'טובים' ויהודים 'רעים'." לפחות שני דוחות נאציים התייחסו לסלידה הציבורית שנתעוררה למראה הילדים שאולצו לענוד את הטלאי הצהוב. באוקטובר כבר התלונן גנרל אוברג, ראש האס-אס בצרפת, בגלוי על כישלון מאמצי התעמולה לעורר הסכמה לטלאי. אותה שעה כבר נחשף העם הצרפתי לתופעות גרועות יותר מזו. הטלאי הצהוב עורר את ההתנגדות המקיפה והגלויה הראשונה לרדיפת היהודים בצרפת. אחד מגילוייה של התנגדות זו היה לעג, מעין הומור שחור ששאב את השראתו מההגזמה המגוחכת שבדיבוק הגזע של הנאצים. בפריס, בבורדו ובנאנסי גילו המשטרה הגרמנית וסוכני הריגול הנגדי אוהדי יהודים שענדו פרחים צהובים, מטפחות צהובות או פיסות נייר ועליהן כתובות אירוניות, כגון "אוֹברנה", "גוי", או "דני", שמו של מחזר יהודי.

, תירגם מאנגלית עמי שמיר, ספריית עדוּת – הוצאת עם עובד, משטר וישי בצרפת והיהודים מיכאל ר. מארוּס ורוברט פקסטון, .181 – 180 ' , עמ 1989

היה שלום, מר הפמן

6