החאן - אנטיגונה
התנשאות האדם ואפסותו ב"אנטיגונה" שרה הלפרין השילוב של קריאון הטועה והשוגה ושל אנטיגונה ההירואית, יוצר את דמות הגיבור הטראגי האידיאלי ב"אנטיגונה". מבחינה מיבנית – קריאון הוא הגיבור הטראגי הראשי. אך מבחינה תוכנית – אנטיגונה אפקטיבית יותר. לפיכך מבחינה מיבנית-תוכנית שניהם הם הגיבורים הטראגיים העיקריים הפועלים זה על זה הדדית ומשלימים זה עם זה את התכונות המייחדות את הגיבור הטראגי וקובעות את טיבו. למסקנהזו השלכהעלמשמעותהיצירהבהמשוקעתהשקפת-עולמו הטראגיתשלסופוקלס. כנגדהתפיסה הדואליסטית הפשטנית המקובלת אז על קיום טוב ורע כמקורות נפרדים ועצמיים בעולם, מניח סופוקלס השקפת עולם מוניסטית על קיום יחסי של טוב ורע בנפש האדם. גם הטוב וגם הרע מקורם באדם – בכושרו, בשאיפתו ובהתנשאותו מצד אחד; ובחולשתו, במוגבלותו ובאפסותו מצד שני. הראשונים מאיצים באדם להתעלות ולפרוץ את כבלי המסגרות הארציות. והאחרונים כובלים את האדם ומסכלים את מאמציו, מכיוון שאינו יודע להעריך נכוחה את גבולות כוחותיו, את טיב המטרות שאליהן הוא חותר ואת מידת בטיחות התנופה של המראתו לגבהים. טעות בחישוב, מישגה בהערכה ושגייה באשליה שאינו טועה – הם מקור אסונו של האדם. הם מביאים אותו לבלבול בין טוב לרע ולדעה כוזבת שהרע הוא טוב. קריאון מכריז בתחילת המחזה ש"לעולם לא" יתן "לרע לגבור על הטוב". אך בהתנשאותו על כנפי סמכות מלכותו הריבונית, הוא רואה את הטוב והרע מזווית ראייה מטעה – מנקודת מבטו הצרה והמצומצמת של שליט שאפתן הסגור בד' האמות של האינטרסים שלו. בטחונו העצמי המוגזם (לרוב תוצאה הפוכה של דיכוי רגש-נחיתות) – אף הוא סוג של טעות בהערכה ובאשליה עצמית – מעיב על שיקול דעתו הצלול ועל כושר החלטתו. הרע (המאושר על ידי אמות-מידה רחבות וכוללות) נדמה לו לטוב (לפי אמת-המידה המוגבלת שלו). וכשהוא מתפכח סוף סוף מעיוורון רוחני ונפשי זה – אינו יכול לצאת מעורו, כלומר: אינו יכול לפרוץ את מסגרות טעותו הכובלת ולהחליט את ההחלטה הנכונה בזמן, בעוד מועד, כשעוד ניתן לו לתקן ולהציל. כך מחמיץ קריאון את אפשרות הצלתו ומחטיא את מטרת פעולתו מראשיתה ועד סופה. כנגד זאת אנטיגונה הקדימה את רגע הקאטאסטרופה על ידי חפזונה לאבד את עצמה לדעת. לולא נואשה כל כך מהר מכל תקוה לעזרה מצד אוהביה ולהחלשת תוקפה של הגזירה, יכולה הייתה עוד להיוושע. אך גם היא היתה לקויה באי-ידיעה. נעלם ממנה שקריאון עתיד לחזור בו מגזירותיו ולבוא בעצמו לבור כלאה על מנת לשחררה ממאסרה. אין ספק שדווקא בגילום מבוכתה וחולשתה הרגעית של אנטיגונה משתקפת ראיית החיים החודרת של המחזאי. סופוקלס ידע שגם גיבורים אינם מלאכים, שגם הם כיתר בני-אדם קרוצים מבשר ודם ושידיעתם את הדברים העומדים לפניהם, למרות היותה עמוקה וברורה, היא בכל זאת לקויה בחסר. מה שאנטיגונה ידעה מראש הוא שהיא עומדת להקריב את חייה על מזבח חובתה ולמות. אך נעלמו ממנה אופן מיתתה המיוחד ופחדה הבלתי צפוי ממנו. על סף ביצוע האיום והגזירה נגדה, כשהיא מובלת לבור האפל לבלות שם בחשיכה וביסורים בלתי משוערים את שארית ימיה, נבהלת אנטיגונה פתאום. הרגשת הבדידות המחרידה והנעזבות מבני אדם ומאלים גם יחד מעוררת בה פתאום את הספק בערך המוחלט של המעשה אשר עשתה. סופוקלס מראה לנו בבירור, שהתמוטטות נפשית ורעיונית זו של אנטיגונה היא רגעית בלבד. אנטיגונה מתחזקת מהר וצועדת בראש מורם אל הקץ המחכה לה. בעוד קריאון מתמוטט לגמרי בלי כל סיכוי לתקומה, הופך אדם שבור, שאמנם נשאר בחיים, אך לחייו אין יותר ערך ושום משמעות.
.1983 – , חורף תשמ"ג 94 , במה – כתב-עת לאמנות התיאטרון שרה הלפרין, מתוך
אנטיגונה
6
Made with FlippingBook - Online catalogs