החאן - יהודים רעים

יהודים רעים מבית טוב תמר קינן, בימוי

באוקטובר, כמו הרבה ישראלים אחרים, היהדות שלי התחילה לתפוס יותר ויותר מקום בתודעה 7- אחרי ה שלי. אני חילונית לחלוטין, ככה חונכתי וגדלתי, אבל תמיד היתה לי זיקה חזקה לתרבות היהודית ממנה הגעתי, לתנועת ההשכלה, לתחיית השפה העברית, לספרות, להגות, לאומנות. תמיד הרגשתי קשר לטראומה הגדולה ביותר של העם היהודי – השואה – ולהשלכות ההיסטוריות והתרבותיות שלה על הזהות הקולקטיבית והאישית שלי. ההלם הגדול שחווינו עם פרוץ המלחמה, וגלי ההדף שהעירו בעולם אנטישמיות מהסוג הישן והמוכר, העירו בי שאלות חדשות: מה זאת אומרת להיות יהודייה היום? מה בין הישראליות שלי ליהדות שלי? האם הזהות היהודית שלי מוגדרת על ידי השנאה של אחרים, או שיש לי בכלל בחירה בעניין? כאשר אודי בן משה, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן, הציע לי לביים הצגה בתיאטרון השנה, היה לי ברור שאני רוצה לעסוק בשאלות הללו, והמחזה “יהודים רעים” של ג’ושוע הרמון ופתאום נשמע כאילו נכתב אתמול. ארבע דמויות 2011- היה בחירה מתבקשת – טקסט שנכתב ב בדירת סטודיו ניו יורקית צפופה, שעה ורבע של מריבה על תליון “חי” של סבא ניצול שואה – וכל השאלות שמטרידות אותנו היום. כל זה ארוז כקומדיה חריפה ומופרעת, כי כמו תמיד, הצחוק מאפשר לגעת באמת הכי כואבת. בחדר החזרות קרה דבר מופלא: ארבעה שחקנים צעירים ומחוננים, שהתחברו לטקסט באופן מיידי והפכו אותו למהומה אמיתית, רלוונטית, נכונה ומלאה ברגעים מביכים, מצחיקים, בלתי אפשריים ועם זאת הגיוניים לחלוטין, שמשקפים בדיוק רב את התחושות הסותרות שמציפות אותנו על בסיס יומיומי. יש לנו את דפנה, ציונית נלהבת עם חבר ישראלי חייל שפגשה ב’תגלית’, שאוכלת כשר ורוצה לעשות עלייה מתישהו (וכן, היא גם בלתי נסבלת רוב הזמן). מולה עומד ליאם, אקדמאי שמתמחה בתרבות יפן, אבל בז לתרבות שממנה הוא בא. יש את מלודי הגויה, שדווקא ממש אוהבת יהודים ובעיקר את ליאם, ויש את ג’ונה, שמנסה להתחמק מהוויכוח, אבל לא ממש נותנים לו. בחדר החזרות צחקנו המון. לפעמים גם בכינו. בתקופה הכי קשה שידענו, מצאנו מפלט בעבודה המשותפת. גילינו את עצמנו בכל אחת מהדמויות – גם בדפנה הלהוטה, גם בליאם הציניקן, גם בג’ונה שרק רוצה שיעזבו אותו בשקט ואפילו במלודי התמימה.

כי להיות יהודי היום זה להתמודד עם כל הסתירות האלה: עם הטראומות שעוברות מדור לדור, עם השאלות הבלתי פתורות על זהות וקיום, עם הצחוק שעוזר לנו לשרוד, ובעיקר – להתווכח עד שיוצא עשן. אני לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל זה כנראה הגורל שלנו, לריב בלי סוף ולהישאר תקועים יחד. כמו משפחה.

2025 ינואר

5

תיאטרון החאן