החאן - בוצ'ה - דרמה ירושלמית

†–†–ƒ’ ‡˜ ’—Œ

¦´®µ¶´ ª¦ ¢¢ ¬¦£µž µ¢Ÿ¦ ¡Ÿ³¡¡ ¦µ³¢¦ ª¯ ¡¤¦¶ž µ´¦µ¥ £¯¢ž

שיחה משמעותית על תהליך היצירה של ההצגה "בוצ'ה" מאת יוסף בר-יוסף מצריכה בנוסף על נוכחותו של הבמאי איגור ברזין גם את זו של ואדים קשרסקי, מעצב התפאורה והתלבושות. לאתגר שהניח המחזאי יוסף בר-יוסף לפתחם של היוצרים הם נענים בצוותא, כשעבודת הבימוי והחזרות עם השחקנים משולבים בצורה הדוקה עם עבודת עיצוב התפאורה והתלבושות.

קשרסקי, אמן שעבודותיו מוצגות בגלריות ומוזיאונים שונים - בין השאר במוזיאון היהודי בברלין שם מוצגת כרגע עבודת העיצוב שלו עבור ההצגה 'הגולם' - מניח על השולחן חבילת דפים, איורים של התפאורה בתצורות שונות, איתם פותח הבמאי איגור ברזין את יום Story- העבודה עם השחקנים, מראה להם את השלבים השונים של התפתחות הבמה בסצינה שהם עומדים לעבוד עליה. "זה בעצם בסביבה דמויית , כלי עבודה שלקוח מעולם הקולנוע יותר מאשר התיאטרון", מספר קשרסקי ומגולל את הקונספט הבימתי, שבו Board בו מתפתחת העלילה. מוזיאון או גלריה לאמנות מוצבים על הקירות בתוך המסגרות חפצי הריהוט של בית משפחת אביו של בוצ'ה, בוצ'ה נכנס למוזיאון או הגלריה הזו, מתיישב על הספסל ומתבונן במוצגים, ואחר כך מתחיל להוריד אותם מהקירות "בתחילת ההצגה הרהיטים יורדים אחד אחד מהקירות ויוצרים את חלל הבית, והעולם של המשפחה ניעור ולסדר אותם כמו שהוא זוכר שהיו פעם. לחיים". המוטיב הזה של תצורת הרהיטים יתגלה כמהותי בהצגה כולה, ומשמש לחידוד הקונפליקט בין בוצ'ה, חוזר בשאלה שעזב את שנה בשם אהבתו לאלישבע, אשה נשואה וחילונית. עתה, על רקע שיחת טלפון מסתורית שקיבל או לא קיבל מאביו 25 בית אביו לפני החולה, ואחרי שפירק את תא המשפחה החילונית שלו, הוא חוזר לבית אביו בו מתגוררת גם אחותו נעמי ובעלה ניסן, ומסדר מחדש את הדברים כמו פעם, כמו שהוא זוכר אותם. התפאורה של קשרסקי לוקחת חפצים יום-יומיים כמו כיסא או מיטה וחוצה אותם עם מחיצות, הפרדות שמוצאים לעתים תכופות בעולם החרדי. מוצגים אחרים הם של תשמישי קדושה, פאה או תפילין, כולם מוצגים לראווה אך ללא תכלית. מוזיאון ודייריו. למה מוזיאון? ברזין, במאי תיאטרון ותיק ולשעבר המנהל האמנותי של תיאטרון מלינקי, נזכר בשיחה שהתקיימה עוד ברוסיה, לפני שעלה אנשים, נושא השיחה היה 'איפה אתה רוצה לגור כשתעלה לישראל?' אבל למעשה אף אחד 10 או 8 שנה בערך. "ישבנו 27 לארץ, לפני לא ידע על מה הוא מדבר, כי אף אחד מאיתנו מעולם לא היה כאן. אחד אומר 'אני בתל-אביב', אחד אומר 'אני בירושלים...' ומישהו עונה לו 'לא, ירושלים זה בלתי אפשרי'. 'למה?', כי ירושלים זו עיר מוזיאון כזו'. ואיכשהו זה נכנס לי חזק מאוד לראש. כשאני וואדים שנה. אנשים באופן מודע הכניסו את עצמם לבועה 200 ביקרנו במאה שערים כמה פעמים, התחושה הייתה באמת שאנחנו חוזרים בזמן שבה הזמן עצר מלכת. אבל במציאות, הזמן לא עצר, הוא ממשיך לנוע, וכאן נפתח הקונפליקט בין צורה לתוכן. הזמן עובר, העולם נע קדימה, האנשים שחיים בסביבה הזו מתחילים לשאול את עצמם שאלות אבל הם לא יכולים לקבל תשובות, כי הצורה מונעת מהם. האפשרות היחידה שלהם למצוא תשובה – היא לצאת משם. אבל ברגע שאתה יוצא, אתה נתקל במציאות חיצונית שאתה לא מכיר בכלל. אתה כמו ילד שם, כאילו אתה נולד מחדש, ובנקודה הזו אתה עשוי גם לא לקבל את התשובות שאתה מחפש וגם לאבד את מה שהיה לך. זה מה שקרה לבוצ'ה". בעיניו של ברזין ניכרים בצורה ברורה קווי הדימיון בין אורח החיים המסוגר, המיושן של קהילות מסויימות לתיאטרון שהתרוקן מתוכן ממשי, הוא נזכר בטקס שנכח בו ושהותיר עליו רושם מיוחד באחד מביקוריו במחוזות אלה, "מדובר בקבוצת חסידי 'תולדות אהרון', ממוצא הונגרי, מהמחמירים ביותר שיש.

< 8 המשך בעמוד

6