החאן - ביבר הזכוכית

חכמה מבעד לעדשה: אובייקטיביות מול סובייקטיביות פייר פאולין האם תצלום יכול להיות ייצוג אובייקטיבי של המציאות? מובן שלא. כאשר צלם בוחר ללכוד רגע מסוים, זה ולא אחר, הוא כבר יישם את הסובייקטיביות שלו. אבל מעורבים בכך יסודות נוספים: בחירת הזווית, מפתח הצמצם, עומק השדה, הבחירה בין צבע לשחור-לבן ועוד. כל הפרמטרים האלה הם לא פחות מאשר ביטוי לסובייקטיביות של הצלם.

מכאן שצילום הוא לעולם סובייקטיבי. הצלם אינו מעביר את המציאות כפי שהיא אלא רק דרך הפילטר של מחשבותיו, רגשותיו, הסנטימנטים שלו, וכמובן, חזונו האישי.

לאחר שאנו מבינים זאת, מתעוררת שאלה חדשה: אם תצלום הוא לעולם סובייקטיבי, הוא לעולם לא יאפשר לנו לראות את המציאות, אלא גרסה מעוותת שלה בלבד. אם כך, האם אין הוא נותן לנו לגיטימיות והצדקה לעוות אותה עוד ולעשות בה תמרונים מודעים? או ההפך: האם המודעות שלנו אל הסובייקטיביות של הצילום תאלץ אותנו לרסן את עצמנו מפני מניפולציות נוספות? בעידן המדיה הדיגיטלית והתוכנות לעיבוד תמונות, כל זה אפשרי מבינה טכנית, אבל האם די בכך כדי להצדיק את הדבר ולעשות זאת? אם אפשר היה לגנוב מאדם מבלי שניתפס, האם זה מצדיק את המעשה? מובן שלא, והעובדה שכל אדם יכול, מבחינה טכנית, לתמרן בתצלומים שלו בעזרת מחשב אישי פשוט, אינה מצדיקה זאת. המונח "פרסונה", אישיות, בא מלטינית ופירושו מסכה. ואכן, כאשר אנו פועלים מאחורי המסכה שלנו, כלומר כאשר אנו מזדהים עם האישיות שלנו, דבר שקורה רוב הזמן, אנו רואים, חשים ומפרשים את העולם סביבנו דרך הפילטרים של אותה מסכה. במקרה זה, האובייקט הצילומי אינו הייצוג הסובייקטיבי במידה הפחותה ביותר של המציאות ככל האפשר, אלא הוא אישי ככל שהדבר אפשרי. הוא לגמרי ביטוי של האישיות שלנו. תמרון במציאות יכול לנבוע מכוונות טובות. הצלם אולי ירצה למחוק פרטים ויזואליים שאינם נחוצים, כמו קווי חשמל, שקע בקיר וכן הלאה, מתוך ניסיון שהמציאות תהיה ברורה וחדה יותר מכפי שהיא. בכך הוא הורס את ההרמוניה ואת סדר הדברים הטבעי ומחליף אותם בתפיסות ובדעות שלו. גם אם היה זה רק משום שאנו חייבים לבחור את הרגע לצלם, אין כל אפשרות להימנע מכל תמרון של המציאות; אבל גם אם כך, על הצלם להיות נאמן לאידיאל של השקיפות ושל אי המניפולציה. שלמות של אידיאל אינה שייכת לעולם הזה, על כל פנים לא לעולם המוחשי. בעולם זה עלינו לשאוף לשלמות, אפילו אם אנו יודעים מראש שלא נוכל להשיגה. [...] רגע לחיצת לחצן הצילום הוא לב הפעולה, וזהו הרגע החשוב ביותר. התוצאה והדימוי הסופיים כאשר הם מודפסים על נייר או מוצגים על מסך הם לעולם מקור של ענין, שמחה ואושר, אבל הם לעולם לא יוכלו להתחרות ברגע המכריע של הצילום. אותו חלק אינטנסיבי, הוא המאפשר לחלק מן ההרמוניה הארכיטיפית לפלס את דרכו, עבור אלה שניתנה להם זכות היתר להתבונן בפירות המעשה (התוצר הסופי).

, תרגום ועריכה: משה מדריך מעשי לצילום כאמצעי להתפתחות עצמית מתוך: פייר פאולין, חכמה מבעד לעדשה .52 – 49 ' , עמ 2011 , ארדר, הוצאת אקרופוליס החדשה

14 ביבר הזכוכית