החאן - ביבר הזכוכית

הזיכרון הוא תעתוע של חלל ושל זמן אריאל נ. וולף, בימוי

"ביבר הזכוכית" הוא מחזה זיכרון. הוא מתרחש בין שני מישורי זמן. ההווה – בו אנו פוגשים את טום המספר, והעבר – אליו אנו צוללים דרך זיכרונותיו מן התקופה בה חי בחיק משפחתו. אנו נעים בין מישורי הזמן ונחשפים להתבוננות של טום בעברו, זמן קצר לפני שנטש את משפחתו ויצא למסעו הפרטי. אך זיכרון אינו רק תעתוע בזמן. הוא גם תעתוע של חלל. חלל הוא לכאורה דבר יציב וקבוע, אך למעשה הוא לא פחות נזיל במוחנו מאשר הזמן שחלף. כשנחזור לבית הורינו, או לכיתה שבה למדנו, החלל בו נעמוד יישאר אולי קבוע כשהיה, אבל הזיכרון יעוות אותו בעיננו כמו תמונה מסרט. הפרופורציות ישתנו, הצבעים, החומרים, ואולי אפילו אובייקטים שלמים שהיו או לא, יתגלו שם. הזיכרון עם השנים השלים וקיבע תמונה שלאו דווקא מחויבת למציאות האובייקטיבית. אם בכלל קיים דבר כזה. פער החלל היה אולי המשימה הראשונה והמהותית שהתעסקתי בה בהכנות לקראת עבודת הבימוי, וכבר בקריאה ראשונה נזכרתי שטנסי ויליאמס למעשה כתב בהוראות הבמה את קוד הצופן המדויק ליצירת זיכרון לוקח לעצמו חירות פואטית... יש פרטים שהוא משמיט ואחרים שהוא החלל המתעתע: " מעצים... המוח זוכר אבל הזיכרון נובע מהלב, מהערך הרגשי של הפרטים... התפאורה מהזיכרונות ". כך, האירועים בהצגה לא בהכרח יהיו כפי שקרו ב"מציאות" של משפחת וינגפילד. ולכן לא ריאליסטית... הם מוצגים באופן בו התקבעו במוחו ובליבו של טום. וכמו שאנחנו יודעים היטב בתקופתנו, תיעוד המציאות הוא כנראה יצירת האשליה הגדולה ביותר. לקראת העבודה, הדיאלוג עם יוצרי ההצגה התרכז בשאלת חוויית הזיכרון והתעתוע, במטרה ליצור רגעים של הבזקי זיכרון. זליגה של מדיומים, טשטוש בין מצבים וניסיון לקיים מאבק אמיתי בין הזיכרון לאדם הזוכר. אם המחזה הוא "האמת האובייקטיבית" שלנו, היוצרים או הצופים, אז ההצגה מבקשת להיות הזיכרון והאשליה המעוררים בנו את הספק. ההצגה משמיטה פרטים ומעצימה אחרים, פועלת לעיתים מהמוח ולעיתים מהלב, ומשתדלת לקחת לעצמה חירות פואטית – ממש כפי שביקש ויליאמס בתחילת המחזה. לאור החירות הזאת אסיים עם הירח, המופיע ומלווה אותנו לאורך ההצגה. אליו פונות הדמויות בהווה, כשהן תקועות בעברן ומבקשות לשאוף אל העתיד. הירח מכיל את כל מישורי הזמן והחלל. הירח שאנו רואים, באופן מדהים, הוא אותו הירח שראו בני האדם משחר ההיסטוריה. אותו הירח שזרח על טנסי ויליאמס בכותבו את המחזה, זורח על תיאטרון החאן ממש עכשיו. הוא תמיד נוכח מחוץ לתעתוע של חלל הזיכרון והזמן. הוא מותח קו רציף ויציב בין העבר, ההווה והעתיד, ומאיר עלינו כעל ביבר זכוכית. בימים בהם העבר רודף וההווה חשוך, נצא עם הדמויות אל החצר, נביט בירח ונבקש משאלה.

2024 אפריל

ביבר הזכוכית

4