הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי
הרופא עדיין השקיף בעד החלון. מעֶברה האחד של השמשה שמי האביב הזוהרים ומעברה האחר המלה שהוסיפה להדהד בחדר: דֶבֶר. המלה הזאת לא הכילה רק את מה שראה המדע לכלול בה, כי אם גם שורה ארוכה של תמונות משונות ויוצאות-דופן שלא הלמו את העיר הזאת הצהובה והאפורה, שבשעה ההיא לא היתה תוססת במיוחד, לא הומה אלא רק מהמהמת, מאושרת בסך-הכל, אם אמנם אפשר להיות מאושר וקודר בעת-ובעונה-אחת. ורוגע כה שליו וכה אדיש ביטל כמעט בלי מאמץ את התמונות העתיקות של המגפה: אתונה מוכת הדֶבֶר שהציפורים נוטשות אותה, ערי סין המלאות גוססים אילמים, אסירים שנידונו לעבודת-פרך העורמים במרסיי בתוך בורות את הגופות הזבות, בניית החומה הגדולה בפרובאנס, כדי לחסום את הרוח של הדֶבֶר, יפו וקבצניה המתועבים, המיטות הלחות והרקובות הדבוקות לרצפת האדמה של בית-החולים בקונסטנטינופול, החולים הנגררים בקרסים, קרנבל הרופאים המחופשים בימי הדֶבֶר השחור, ההזדווגויות של החיים בבתי-הקברות של מילאנו, עגלות המתים בלונדון המבועתת, והלילות והימים המלאים, בכל מקום ובכל עת, בזעקתם הלא-נגמרת של בני האדם. מתוך הרומאן "הדֶּבֶר"
ניר רון
10 הַדֶּבֶר
Made with FlippingBook Ebook Creator