הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

יואב היימן

מן הבחינה הזאת, הם נכנסו ללב-לבו של משטר הדֶבֶר, משטר שכמידת בינוניותו כן מידת יעילותו. איש מאתנו לא הרגיש עוד רגשות גדולים. אבל הכול הרגישו רגשות חדגוניים. "הגיע הזמן שזה ייגמר," היו בני עירנו אומרים, מפני שבימי מגפה טבעי שמייחלים לקץ הייסורים המשותפים ומפני שבאמת ייחלו לו. אבל הדברים היו נאמרים בלי הלהט או המרירות של הימים הראשונים, ורק משום מעט הטעמים שעוד היו ברורים לנו, והם היו דלים. הלהט הקנאי של השבועות הראשונים פינה את מקומו לדכדוך, שיטעה מי שיחשוב אותו לקבלת-הדין, ואף-על-פי-כן הוא היה כמין השלמה זמנית. בני עירנו הלכו עכשיו בתלם, הם הסתגלו, כמו שאומרים, כי לא היתה להם ברֵרה. עדיין קיננה בהם, כמובן, תחושת האסון והסבל, אבל עוקצה קהה. אגב, דוקטור רייֶה, למשל, היה סבור שזה בדיוק האסון, ושההתרגלות לייאוש גרועה מהייאוש עצמו. קודם לכן לא היו המפורדים אומללים באמת, היה אור בסבלם, והאור הזה כבה עתה. כעת היו רואים אותם בקרנות-הרחוב, בבתי-הקפה או אצל ידידים, שאננים ופזורי-דעת, ומבטם משועמם כל-כך עד שהעיר כולה דמתה בגללם לאולם-המתנה. מי שהיתה להם עבודה לקחו דוגמה מן הדֶבֶר ועשו אותה בדקדקנות ובלי ברק. הכול היו צנועים. בפעם הראשונה לא נרתעו המפורדים מלדבר על האדם הנעדר, להשתמש בַּשפה שבפי כול, לבחון את הפירוד שלהם מאותה זווית, זווית הנתונים הסטטיסטיים של המגפה. בעוד שקודם לכן הפרידו בקנאות את סבלם מן האסון הקיבוצי, הנה עכשיו השלימו עם הערבוב. כיוון שלא היו להם עוד לא זיכרון ולא תקווה, השתקעו בתוך ההווה. האמת היא שהכול נעשה להם הווה. יש לומר זאת: הדֶבֶר נטל מכולנו את כושר האהבה ואף את כושר הידידות. כי האהבה זקוקה למעט עתיד, ולנו לא היו עוד אלא רגעים.

.161 – 160 ,140 ' , עמ 2001 , , תרגום: אילנה המרמן, הוצאת עם עובד – ספריה לעם הדֶבֶר קטעים מתוך ספרו של אלבר קאמי,

כרמית מסילתי-קפלן

11 תיאטרון החאן