הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

למחרת המגפה ישי שריד

השמיים שמעל לראשינו צלולים מאוד בימים האלה, כמעט כמו בשבעת ימי בראשית. חזרנו להרף עין, בעל כורחנו, להיות ברואים צנועים ושקטים, כפי שנועדנו להיות מלכתחילה. אבל ביום שאחרי נתניע מיד את מרכבותינו ונשוב לדהור מקצה הארץ ועד קצה, בין יבשות ומעל ימים, נפעיל בעוצמה את כל המנועים, והשמיים ייעשו שוב עכורים מעשן. ביום שאחרי המגפה יהיה קיץ, וסוף-סוף נוכל לשתות קפה בפינת הרחוב, ולרדת לים, ולהרף עין נעריך שוב את חירותנו המחודשת. רק להרף עין, כי מלחמת הקיום תתחדש מיד ונהיה מוטרדים כיצד נביא לחם למשפחתנו. רבים יחפשו נואשות עבודה, וישאלו לאן נעלמו המיסים הרבים ששילמו למדינה, ומדוע היא אינה מסייעת להם בשעתם הקשה. התחמנים יחזרו להיות תחמנים, ומפקיעי המחירים ימשיכו להפקיע, והמקורבים למלכות ינצלו היטב את קרבתם. גם כאשר נורשה לצאת מבתינו, נישאר לכודים בכלא של פחדים ושל שנאה. שלטי החוצות המרושעים יתנוססו עדיין מעל לראשינו, ופוליטיקאים ינצלו את המצוקה כדי להשמיע דברי הסתה וגזענות, כמו יתושים מזמזמים מעל לביצה. מה בעצם קושר אותנו יחד, נשאל את עצמנו, מלבד הפחד הקמאי מפני האסון הבא. ביום שאחרי לא נזרוק את הסמארטפון שלנו, ונמשיך להיות תלויים בו כמו נרקומנים בסם. באמת סלחו לי, מחילה מכבודכם, אבל באלפי ג'יגבייט של פטפוטים ברשתות החברתיות, ובמאות שעות של צפייה מטמטמת בטלוויזיה, לא מצאתי טיפת תבונה כמו בשורה אחת של אלבר קאמי, דליה רביקוביץ או נטליה גינצבורג. כשכל זה ייגמר, יחזרו הילדים לבתי הספר ולגנים. אנא בטובכם, הורים, בשובכם אל השערים חייכו אל המורות ואל הגננות, אמרו להן מילים טובות של חסד, הרי הן שותפות בכירות למסע המופלא עם ילדינו, ולא סתם שמרטפיות בשכר זעום. גם האזרחים הוותיקים יחזרו אז אל החיים ויתערבו מחדש בבריות. ברוכים השבים, חברות וחברים, אמרו להם, בלעדיכם היה העולם עצוב ודל. כשתחלוף המגפה, יחזור המוות להיות עניין פרטי. מלאך המוות ישוב לפעילותו השגרתית והסמויה מן העין. הוא יעשה שימוש במחלות הישנות, באסונות שכבר התרגלנו אליהם, ויירד לעת עתה מהכותרות. מי שחי עם רופאת טיפול נמרץ, כמוני, שומע עליו בכל יום. הוא מכתיב את שגרת חיינו – את שעות הערב המאוחרות שבהן היא חוזרת הביתה, ולפעמים בכלל לא, ואת סופי השבוע העמוסים של הכוננויות. את רגעי השמחה והסיפוק, לאחר שהצליחה לחלץ חולה מציפורני המוות, ואת שעות האכזבה המרה והתסכול. הם טיפוסים קשוחים, הרופאות והרופאים האלה, ואינם זקוקים לצל"שים – הרי זה תפקידם וזו השבועה שנשבעו. ובכל זאת, בזמן הזה, אפשר לומר להם תודה.

.2020 באפריל 3 , לילות של ידיעות אחרונות 7 , גיליון למחרת המגפה ישי שריד,

20 הַדֶּבֶר