הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

אל מול "הדֶּבֶר" – רומאן של בחירה בלי הבטחה נסים קלדרון "להטמיע את הכיבוש הנאצי בתוך מגפה שהיא מכת טבע ולא מעשה ידי אדם, משמעות הדבר להימלט מן ההיסטוריה ומן הבעיות שהיא מציבה" – כך כתבה על "הדֶבֶר" של קאמי סימון דה בובואר, שהיתה לא רק בת זוגו של סארטר, אלא גם כוח מחשבתי משמעותי מאד בזכות עצמה במעגל הרוחני שסביב קאמי. אני מביא את הביקורת החריפה הזאת לא רק כדי לומר שדורות של קוראים, כולל הדור הנוכחי של ימי הקורונה הפוליטיים מאד, חוזרים באהבה אל ספר שלא מעטים לא אהבו בזמן אמת. לא זה העיקר. העיקר הוא שזה ספר שעומד, כבר יותר משבעים שנה, במבחן של מצפן מוסרי-פוליטי. לא רק אוהבים אותו, אלא לומדים ממנו, עושים את הדמויות של קאמי לדמויות מובילות ומנחות במצבים רחוקים מאד מן המצב שמתואר ברומאן. שוב ושוב חולקים דורות של קוראים על דה בובואר בדיוק בגלל הוויכוח החריף, הלא- קל, שהספר מנהל על השאלה איך לא להימלט מן ההיסטוריה. אל "הדבר" של קאמי חוזרים שוב ושוב כי הוא, יותר מספרים רבים אחרים, עוזר לנו כאשר אנחנו מתלבטים איך לעמוד פנים אל פנים מול השאלות שמציבה בפנינו המציאות הקרובה ביותר שלנו, המציאות שאותה אנחנו עושים יום יום במו ידינו – זו המציאות של ההרוגים, והמתגוננים, והכובשים, והכבושים, והלא-מתעניינים.

אם כך, למה כתב קאמי על מגפה ולא על מלחמה?

איש לא הטיל ספק בכך שהוא כתב מָשָל – משל מאתגר ופולמוסי – על מלחמה, ואחרי מלחמה מסוימת , בפריז הכבושה על ידי הנאצים. הוא כתב את הספר במקביל 1941- מאד. קאמי החל לכתוב את "הדבר" ב – שלוש שנים 1947- לעבודתו כעורך עיתון המחתרת "קומבָּה" (בצרפתית: מאבק); והוא סיים את הספר ב אחרי שחרור פריז.

, ביום הראשון של הקרב על פריז שניהלה המחתרת, כתב קאמי ב"קומבה": 1944 באוגוסט 24- ב

פריז יורה אש מכל רוביה בליל אוגוסט. בתוך תפאורה עצומה של אבנים ומים, סביב הנהר הזה שגליו עמוסי היסטוריה, שוב הוקמו מתרסי החופש. שוב צריך לקנות את החופש במחיר דמם של בני האדם. אנו מכירים היטב את המאבק: יותר מדי מעורבים אנו בגופנו ובליבנו משנסכים בלא מרירות למצב הנורא הזה. אולם יודעים אנו היטב גם את מחירו ואת האמת שלו, ולפיכך איננו יכולים לסרב לגורל הקשה הזה שאנו נידונים לשאת בבדידות.* הבדידות הזאת היא עיקר העיקרים ב"הדבר". והיא גם שחיברה בין קאמי לבין דה בובואר שתקפה אותו. ברנאר רִִִִִיֶֶה, הרופא שהוא גיבור הספר הזה, איננו אדם בודד. יש לו אישה שהוא אוהב מאד, ויש לו אֵם דואגת, ויש לו קולגות, ויש לו חברים. אבל את ההחלטה להיאבק בדֶבֶר הוא מקבל לבד. איש לא שותף להחלטה. איש לא נותן לו דוגמה. הוא ייתן דוגמה לארבעה בודדים אחרים, כאשר מאות אלפים רואים אותו במאבקו על חייהם-שלהם ולא מחליטים להיאבק לצידו. לכאורה הוא רופא, ומקצועו היה לצידו כאשר החליט להיאבק במגפה, אבל אין זה מקרה שמכל עולם הרפואה של העיר מוכת הדבר – רופאים ואחיות, ובתי חולים – רק רופא זקן אחד לא מצטרף אל רִיֶה ואל המעטים שמסתכנים בהדבקה, אבל הוא מחפש חיסון למגפה, וגם זה מסיבות אישיות, בהחלטה אישית, אפילו במוזרות אישית. איש לא ידע טוב מקאמי שלחבריו הנלחמים על המתרסים יש אהבות ויש ילדים, יש שותפים לדעות ויש שותפים למקצועות, שהם לא אנשים בודדים. ואף על פי כן הוא כתב להם – בקול שרק מעטים ידעו למצוא ברגעים שבהם הם הורגים ונהרגים – כי "את הגורל הקשה הזה... אנו נידונים לשאת בבדידות". כי בעומק המחשבה שלו, ובעומק השותפות האנושית שהוא היה מחויב לה, שכנה אותה בדידות, אותה ידיעה שגם

הַדֶּבֶר

8