הדבֶּרֶ - על פי הרומן מאת אלבר קאמי

אם יש סביבנו, ובתוכנו, אנשים רבים ושותפויות רבות – את הקשות והמכריעות שבהחלטות שלנו אנחנו מחליטים בסופו של דבר לבד. זאת האבן הכבדה של סיזיפוס, כפי שכתב קאמי בספר אחר, שאנחנו מגלגלים אל ראש ההר שוב ושוב ושוב – אבן של בדידות למרות מאה מינים של אי-בדידות שיש לנו. ומה באשר לבחירה של קאמי במגפה ביולוגית ולא באסון מעשה ידי אדם? גם על כך התעקש קאמי, ודווקא מתוך אמונה קרובה מאד לאמונה של סימון דה בובואר. האקזיסטנציאליזם שחיבר ביניהם, וסארטר היה בוודאי דמות מובילה בו, לא התחיל כתגובה לאסון של מלחמת העולם השנייה, אבל בהחלט כבש את עולם המחשבה (גם של הישראלים) אחרי שהתבררו הזוועות חסרות התקדים של אושוויץ והירושימה. האקזיסטנציאליסטים האמינו שההחלטות שלנו עושות אותנו, וגם האמינו שאנחנו משקרים לעצמנו כשאנחנו אומרים שאין לנו חופש להחליט – במידות שונות, אבל אף פעם לא במידת אפס. אחת הדרכים הרגילות ביותר להונות את עצמנו היא להטיל את ההחלטות שלנו על אילוצי העבר שלנו, ובעיקר על הפסיכולוגיה האישית ועל ההיסטוריה הקיבוצית. קאמי רוקן את הרומאן שלו מהיסטוריה, וכמעט רוקן את הדמויות ברומאן מביוגרפיות, כדי שרִיֶה וחבריו המעטים לא יוכלו לבקש מן ההיסטוריה, ומן ההיסטוריה של נפשם, להחליט עבורם אם להילחם בדֶבֶר. את הדמות של קוֹטַאר הביא קאמי אל הרומאן כדי שלא נסלח לו על נפשו המדוכאת שהביאה אותו עד ניסיון התאבדות, אם לנוכח הדֶבֶר הוא בוחר להיות הספסר והרוצח של המגפה. קאמי עיצב רומאן שבו הקיום – האקזיסטנציה – הוא החלטות, הכרעות, ברירות, ומחירים הכרחיים של בחירות לכאן או לכאן. אין כאן להיסטוריה "צד נכון" שאפשר להצטרף אליו. הצד הנכון, האותנטי, הלא- מובן מאליו, נוצר רק ברגע ההחלטה של רופא שלא לנהוג כמו רופאים אחרים, או ברגע ההחלטה של כומר שלא לנהוג כמו כמרים אחרים. אחרת אנחנו נופלים אל התהום המוסרית של "רק מילאתי פקודות", או של "הייתי נאמן לעמי כשעמי בחר לכבוש עמים אחרים". והוא בחר להציב את רִיֶה וחבריו מול דֶבֶר, ולא מול מלחמה, מסיבה נוספת: הוא רצה להציע לנו שלא נתרכז ברוע (שאולי אי אפשר להבין אותו עד הסוף), אלא שנתרכז בהתנגדות לרוע. הרוע בספר הזה הוא גולם, הוא נתון. החשבון של קאמי מתחיל אחרי הדֶבֶר, וזה חשבון ששואל אותנו לא איך נבין את הדבר, אלא איך ניאבק בדבר. יותר מזה: הרוע שקאמי מצביע עליו כאן הוא לא המגפה, אלא ההסתגלות למגפה. הרוב העצום של תושבי העיר בוחרים – לא נאלצים – להסתגל לרעות של המגפה: לבדידות של החולה, לאגואיזם של הלא-חולה, לאופורטוניזם של הרחמים העצמיים, להסתגרות בחיים הפרטיים. קוראים שמצאו ברומאן של קאמי זיז להיאחז בו בעולם מלא וגדוש ברוע, לקחו מברנאר רִיֶה את החופש להחליט את ההחלטה שעושה אותם לאנושיים: אם להתנגד לרוע או להשלים איתו. בתנאים של היעדר כל הבטחה – לא מן השמיים, לא מן ההיסטוריה, לא מן הנפש. ביום הראשון להתקוממות בפריז כתב קאמי כאמור על חבריו הנלחמים, שהם "נידונים לשאת בבדידות" , הוא כתב בעיתון המחתרת 1944 באוגוסט 25 , את מחיר ההחלטה שלהם. ביום השני והאחרון להתקוממות את שלושת המשפטים הבלתי נשכחים האלה על התקוממות בלי הבטחה: אין דבר שהוא מובטח לבני האדם, והמעט שהם יכולים להשיג מתומחר בהרוגים חפים מפשע. אולם לא בזאת גדולתם של בני האדם. היא נמצאת בהחלטה להיות חזקים יותר מן המצב שבו הם נתונים. פרופ' נסים קלדרון הוא מבקר ספרות ותרבות. ----------------------- , תרגום: שושנה כרם, ירושלים: כרמל, כתבים פוליטיים II ,I הזמן הזה *הציטוטים של מאמרי קומבה מתוך הספר: אלבר קאמי, .28 ,25 ' , עמ 2013 9 תיאטרון החאן