אהבה מלחמה ותקווה - סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

מיכאלה מגיעה לארץ בקפריסין, עקבו בדריכות אחר הנעשה בארץ. מדי ערב התכנסו המעפילים במחנה ושמעו חדשות מהארץ. " מיכאלה מספרת בראיון: ...וכל פעם הלכנו לשמוע. עמד אחד על השולחן עם כזה מן דבר מפח כמו רמקול והכריז: ככה נהרגו, ככה נפצעו. כל מיני חדשות מהארץ. ערב אחד, אני לא הלכתי לשמוע חדשות , הודיעו שיצחק טראובה מת מפצעיו ואני לא ידעתי. הגיעו אלי מהמזכירות והודיעו לי: את מקבלת סרטיפקט, את יוצאת באניה לארץ. לא ידעתי למה, הייתי אמורה לצאת רק בעוד כמה חודשים על פי סדר האניות. הייתי מאושרת! רק מאוחר יותר הבנתי. יצחק, היה בהגנה ועמד (במחסום) כדי שלא יעבירו את הנשק מהליכוד, הרי היה להם צבא לליכוד והם העבירו נשק, לא לתת להם להעביר נשק. (המראיינת מתקנת אותה, את מתכוונת לנשק של האצ"ל). כן, שלא יתנו להם להעביר את הנשק, והוא עמד פה מההגנה ושמר. והם הודיעו למפקד שהייתה להם תאונה, והמפקד באצ"ל נתן להם פקודה לירות והוא נפצע קשה מאוד. היה תוהו ובוהו והודיעו שהוא נפטר. החברות הקרובות שלי שמרו עלי שאף אחד לא יגיד לי, שאני לא אדע." הכוונה הייתה טובה, לא לצער את מיכאלה שחיכתה לפגוש סוף סוף את יצחק. אם הידיעה על מותו הייתה נכונה, מה הייתה מיכאלה עושה לבדה בארץ? איך הייתה מתמודדת? אם היה ידוע שנפצע, מדוע להסתיר את פציעתו ולא להכין את מיכאלה? בשיחות ביננו היא ספרה את הסיפור אבל אף פעם לא העלתה את השאלות. החברות ליוו את מיכאלה לכל מקום, להוצאת אישורים, לצילומים, לסידורים וכו'. מיכאלה שאהבה תמיד להתלוצץ, אמרה לחברות, אתן מלוות אותי כל הזמן כי אתן רוצות להבטיח שאשלח תפוזים מהארץ. תפוזים נחשבו בפולין לפרי אקזוטי ויקר מאוד. .16/3/1948- מיכאלה יצאה לארץ באניה "קדמה" והגיעה לחיפה ב מיכאלה מספרת על הגעתה לארץ: "הגעתי לחיפה, לקחו אותי לבית עולים ואני חיכיתי שהוא, יצחק, יבוא לקחת אותי. קראו ברמקול: כל אלו שיש להם קרובי משפחה בתל-אביב, רמת גן, בני ברק ופתח תקווה לעלות לאוטובוס. ואני מחכה. הנהג שכנע אותי שיש מלחמה בארץ ויצחק לא יכול לבוא. נסעתי עד הרחוב הראשי בבני ברק, רחוב רבי עקיבא והייתי צריכה לעבור את כל הרחוב , הכתובת היחידה שהייתה לי. אני הולכת עם חבילה ענקית ובה שמיכה. 106 עד מספר

113