אהבה מלחמה ותקווה - סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

התנועה עמדה הנהגה ובה נציגי השומר-הצעיר, גורדוניה, ״הנוער הציוני״, התאחדה התנועה עם ״הנוער הציוני״ ופעלה 1943 התחיה ובית"ר. בספטמבר גם כתנועת התנגדות. הפעילות והמפגשים היו חשאיים והמשתתפים הסתכנו מאוד. למרות זאת המפגשים היו קרן אור בחיים הקשים בגטו. מיכאלה מזכירה בסיפוריה, את אהרון יעקובסון שהיה פעיל ממקימי התנועה וכנראה בעל תושיה וקשרים רבים והוא עזר לה בשיפור תנאי העבודה כשחלתה ובהסדרת עבודתו של אחיה אברהם בגטו. בגטו היו גם קרוביו של יצחק, תושבי לודז'. הדודה רחל דיאמנט לבית נובק ומשפחתה והדודה לאה פרנקל לבית נובק עם בעלה וילדיה אלתר (אלי) בן . יום אחד מגיעה הדודה רחל, בוכה ומספרת ללאה ויצחק, 8- ודבורה בת ה 13- ה שהוריהם של אלתר ודבורה, נחטפו ונשלחו מהגטו, הילדים נשארו לבד בבית. יצחק ואחותו עזבו את הדירה ועברו לגור עם אלי ודבורה ולטפל בהם. מהסיפורים

של מיכאלה על התקופה הזאת, נראה ששני הילדים הצעירים שלא הבינו שהוריהם כבר לא יחזרו, היקשו מאוד על יצחק ואחותו. יצחק עבד קשה מאוד. הוא היה תופר הלולאות היחיד במתחם ואחראי על התוצר המוגמר. למרות חריצותו התקשה לעמוד בקצב. המנהל, ווייס, היה אדם נוקשה ודיבר אל העובדים בשפה מאוד בוטה.

, עלב המנהל ביצחק 1943 יום אחד, כנראה במרס והשפיל אותו, כנראה כדי לזרז את עבודתו. יצחק נפגע מאוד. מבלי לשתף אף אחד, כנראה גם לא את אחותו לאה, החליט לצאת מהגטו. צעד חריג ומסוכן מאוד. בבוקר יצא יצחק לתחנת הרכבת שם פגש את הדודה רחל, שבנה אולץ להתיצב בתחנה. היא אמרה ליצחק " חבל שלא נרשמת, אם היית מתנדב להרשם, היית מקבל ככר לחם", כשכוונתה הייתה כנראה, אם היית נספר במכסת היוצאים מהגטו, מישהו אחר היה משתחרר מהחובה. יצחק ענה לה: "דודה, אותי לא קונים, גם לא בלחם". בגטו לודז', טרם עזיבתו של יצחק, נשבעו מיכאלה ויצחק, כי אם ישרדו את המלחמה יחכו האחד לשניה ויתאחדו מחדש. מיכאלה עבדה קשה במתפרה. היא הייתה צעירה וללא נסיון. לראשונה בחייה עבדה במכונת תפירה חשמלית, היא התקשתה מאוד וזכתה לנזיפות מהתופרות האחרות על עיכוב העבודה. למזלה, מנהל המתפרה, אדם בשם פקין, חיבב אותה ועודד אותה להמשיך. היא נחשבה לעובדת טובה מאוד וזכתה לקבל מנות אוכל נוספות שסייעו למשפחתה. תופרות בגיטו

36