אהבה מלחמה ותקווה - סיפורם של מיכאלה ויצחק טראובה

ברחוב תרגע ואז החליטו ללכת לתחנת חלוקת מזון. בתחנה הם פגשו מכר של אברהם, שאמר לו כי עליו להגיע מיד למקום העבודה שלו. אברהם שלא רצה להשאיר את אחותו הקטנה לבדה, הציע שתצטרף אליו. כשהגיעו למקום, לא נתנו למיכאלה להכנס והיא נאלצה בלב כבד לעזוב את המקום לבדה. היא שמחה שלפחות אחיה נמצא במקום טוב. הסדנא של אברהם, הייתה נקיה ומסודרת והעובדים קיבלו מנות מזון מיוחדות. ע"פ העדויות ההיסטוריות, רוכזו בסדנת החייטים ברחוב איש שתפקידם היה לארוז את המכונות 500- , כ 36 לנגובייצקי ומתקני בית החרושת ולשלחם מלודז'. הסדנה ואנשיה נשארו . הגברים נשלחו למחנה 1944 באוקטובר 22- בלודז' עד ה זאכסהאוזן בגרמניה ורובם שרדו. מיכאלה הייתה משוכנעת שאחיה שרד. אחרי המלחמה היא חיפשה אותו ברשימות הג'וינט והצלב האדום. כמה שנים מאוחר יותר נודע למיכאלה, ממכר בן העיר לאסק, על גורלו של אברהם. הוא אכן הועבר למחנה בגרמניה ושרד, אבל חלה ונפטר מזיהום ברגל זמן קצר לפני שחרור המחנה. מיכאלה נפרדה מאחיה בגטו לודז' והרגישה שנשארה לבד בעולם! מיואשת ועצובה, הסתובבה בגטו ופגשה במכרה. האשה הציעה לה להצטרף אליה ולצאת למחרת לתחנת הרכבת. המצב היה

מורכב, הן לא היו חייבות להתייצב והיו יכולות להסתתר. אבל, שתי נשים לבד ובלי מקורות מזון נראה בלתי אפשרי. הן האמינו לשמועות שישלחו למחנה עבודה בצ'כיה. מיכאלה הכינה לעצמה תרמיל ובו מעט ציוד, קערת פח לרחצה ופריט מיוחד וחשוב, חתיכת סבון ובתוכו תקועה מחט לתפירה. המחט ליוותה אותה כמעט עד סוף המלחמה וסייעה לה לתקן את הבגדים ולסייע לנשים אחרות במחנות. לתחנת הרכבת, המשמשת כיום כאנדרטה ומוזיאון, נסעו בעגלות. אחד העגלונים היה חבר מהעיר לאסק, יחיאל נוימן ולכיסו הגניבה מיכאלה את תלושי האוכל שנשארו לה.

41