מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

מלוא התמיכה. הוא התעניין בעבודתה, התלהב מכל הישג, בתערוכות עמד לרשותה בכל עזרה, מסבלות ועד אירוח. הוא חגג את הצלחתה. לאחר שלמד להבין אלו כלים היא מחפשת, הקדיש זמן בנסיעותיו למצוא עבורה כלים ולהביא אותם. כך, למשל, מצא בלונדון מערכת כלים מהודרת של לימוז' (לימוז' היא העיר הצרפתית הנחשבת למרכז תעשיית הפורצלן) והביא אותה בחלקים, ארוזים היטב במזוודתו, לאורך מספר נסיעות עד שהמערכת הושלמה. ישראלים תמיד בהובלתו של מנשה, שגשגה החברה של ליאון תמן ומספר הפרויקטים והיקפם המשיך לעלות, וכך גם מספר העובדים בחברה. החיים הטובים בניגריה המשיכו ואף השתפרו. אילנה, שנהגה להביא מביקוריה בארץ אספקה שנתית של ספרים ומשחקים, סבונים ושמפו, גוש גדול של גבינת עמק, שקדי מרק, סולת, קמח, אבקת אפייה, תבלינים, פיצוחים וגם בגדים לילדים – החלה ליהנות ממבחר גדול יותר של מוצרים בחנויות. גם ההיצע

של מקומות הבילוי התרחב. נפתחו עוד מסעדות ומועדונים. למרות זאת, לרגע לא נתפסה ניגריה כמולדת חדשה. הישראליות של משפחת מועלם הייתה בלתי ניתנת לערעור. הקשר עם הארץ נשמר באדיקות. בתחילת התקופה, בהיעדר אמצעי תקשורת, הוא התבטא בשיחות טלפוניות שבועיות לשתי המשפחות – מועלם וחזום. בכל משפחה ישבו וחיכו בחרדת קודש לשיחה השבועית. כל אחד חיכה לתורו להגיד משהו. בהמשך, כבר ניתן היה לקיים קשר טלפוני שוטף ולשלוח קלטות וידאו שהנציחו חוויות משפחתיות. הישראליות נשמרה על ידי חופשות משפחתיות בארץ לפחות פעמיים בשנה ושהות ארוכה של שלושה חודשים בקיץ. אילנה, כמו שאר הנשים הישראליות, הייתה יוצאת עם הילדים קודם לפתוח את הבית, לרשום לגנים או לקייטנות. מנשה היה קופץ לגיחות קצרות, ולעיתים נפגשו באירופה לטיול ואז אילנה והילדים היו חוזרים להשלמת החופשה בארץ. בין אילנה למנשה שררה חלוקת סמכויות טבעית. הוא סמך עליה בכול והיא נתנה לו את המרחב והתמיכה הנדרשים לו.

55