מנְשַ – חיים שלנו - סיפור חייו של מנשה מועלם

מכל העדות והמוצאים. כל זאת לא גרם לו לעיוורון. הוא הבין שהמקום שאליו הגיע הוא בבחינת יוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל. התקרות שפרץ, החומות שהפיל – היו מקרה פרטי של יכולות אישיות. דווקא לאור הישגיו הוא, ראה לעצמו מחויבות לתרום ולתקן את העוול החברתי של קיפוח המזרחים בישראל. העובדה שמפלגת הדגל של הקיפוח הייתה גם דתית, לא הפריעה לו. מנשה אהב את המסורת היהודית, בבית מועלם שמרו כשרות ולא דילגו על קידוש ליל שבת. החגים גרמו למנשה להתרוממות רוח גדולה. בכל ערב ראש השנה ופסח נהג להתיישב בבית ליד הטלפון, ולהתקשר לכל הדודות והדודים לאחל חג שמח. השולחן כבר היה ערוך למשפחה המורחבת, אילנה בישלה במטבח את ארוחת החג, נהנית לשמוע את השיחות מלאות החיבה. אחר כך היה מגיע למטבח, לחבק ולנשק אותה. מסורת אחרת הייתה שבירת הצום במוצאי יום כיפור. שולחן האוכל בבית מועלם היה גדוש במטעמים, וכל חבריו של רון, גם אלו שלא צמו, הגיעו לשבור את הצום, וליהנות בו בזמן מארוחה טובה ומשיחה עם מנשה. שהיווה מנטור עבור חלקם. אריה דרעי אכזב לבסוף את מנשה, אך זיקתו לדת, למסורת ולאחיו המזרחיים לא נחלשה והוא המשיך לתרום בנדיבות למטרותיהם. אבנר, אחיה החוזר בתשובה של אילנה, הכיר לו בירושלים את הרב בניהו, ומנשה החל לנסוע אליו לביקורים. הוא לא ביקש ממנו ברכות וסגולות, אלא נהנה לשוחח איתו ולשמוע עצות בהשראת מקורות היהדות והרבנים המזרחיים. הרב בניהו העניק לו מדי פעם ספר קודש כלשהו, ומנשה הקפיד לעיין בו לפני השינה.

מה פתאום ש"סניק? במעגל החברתי שאליו השתייכו אילנה ומנשה לא הרבו באותן שנים לעסוק בפוליטיקה. אנשים לא נשאו דגלים פוליטיים מובהקים. סביר להניח, לאור מעמדם הסוציו־אקונומי, שרובם השתייכו למרכז־שמאל. החבורה נהגה להיפגש במוצאי יום הבחירות ולראות יחד את התוצאות. באותן בחירות היה המפגש בביתם של ליאורה (אוקה) ואלי לב. בין הנוכחים היו גם ליזי ודני דורון, נשיא לשכת רואי החשבון. ליזי, סופרת מוערכת שכתבה על חוויית היותה דור שני לשואה, שמעה בחלחלה ממנשה שהוא הצביע ש"ס. היא לא יכלה לקבל את העובדה שאחד מחבריהם, נאור, מתקדם, בוגר אוניברסיטה, תומך במפלגה עדתית שמזוהה עם אג'נדה דתית, מבחינתה חשוכה. בינה ובין מנשה ניטש ויכוח עז. אילנה לא הופתעה כלל מההצבעה של מנשה. היא ידעה על תמיכתו בש"ס ובמנהיגה אריה דרעי. למעשה, כבר עם הקמת המפלגה , פנה אריה דרעי למנשה וביקש את תמיכתו. 1985־ ב מנשה העריך מאוד את דרעי כאיש מוכשר ומחויב, וגם האמין באג'נדה העדתית של ש"ס. הוא עצמו מעולם לא הרגיש מקופח, אבל הוא היה מפוכח. הוא ראה נכוחה את האפליה העדתית במדינה, המובנית והלא־מובנית. הוא הבין שבחבורה שלו, ובכלל במעגלים החברתיים של אילנה ושלו, שבהם החיבור בין האנשים היה של כסף, כוח והשכלה, ניתן לטעות ולחשוב שהפער העדתי נמחק. אילנה ומנשה לא בחרו את חבריהם על פי מוצאם העדתי, ולא סבלו בעצמם מדחייה ומהפליה על רקע זה. מנשה בהחלט התחבר לאנשים ממוצא עיראקי, אך היה זה חלק מאהבתו לשורשיו, אך חבריו היו

81