התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

לפני שכתבתי את הסיפור המשפחתי, לא הבנתי מדוע אנשים מחטטים בארכיונים, מבררים בדיוק את מספר הדירה בה גרו אבותיהם, מעיינים ברשימות גירוש בדקדקנות, ומחפשים את השורה ואת המספר בו מופיע קרוב המשפחה שלהם. במהלך הכתיבה מצאתי את עצמי במצב דומה: כל פרט מתועד, כל מסמך וכל עדות הם משהו להיאחז בו, לחזק את הידוע לנו מסיפורים שעברו בעל-פה, לתת עקבות לאלה שנמחו מעל פני האדמה ואפילו קבר אין להם; לאשר לעצמנו שאכן היו אנשים ונשים כאלה, והם אכן נרשמו ברשומות בירוקרטיות, כי גם המוות שלהם היה חלק מבירוקרטיה. לקבל אישור ולו חלקי, כי כך באמת אירע לנו, שלושה דורות מהיום. יוותרו בחיים. ביניהם שני ילדים שברחו מהרכבת. הם מסרו עדויות 51 חמישה מבין נוסעי טרנספורט : 69 ב-”יד ושם” ואני מביאה מהעדויות שלהם . הוא סיפר כי חייל גרמני השגיח 51 ] היה אחד הילדים שהיו במשלוח Elie Spielvogel אלי ספילווגל [ על העלייה לקרון שהתמלא בילדים, בנשים ובגברים. החלה פאניקה בין הנמצאים בקרון. אדם גדול מידות ניסה להרגיע את האנשים ולומר להם כי אין צורך בפניקה. אלי שאל אותו מהיכן הוא יודע זאת, ואז שם לב שהשיער שלו לא קוצץ; לכל האנשים האחרים קצצו את השיער, כחלק מהיותם אסירים במחנה. האנשים הבינו כי הוא משתף פעולה שהועלה לקרון על-מנת להרגיע אותם. הרכבת יצאה Claude השכם בבוקר מצרפת והגיעה בלילה למיידנק; זו הייתה נסיעה מהירה, כך העיד קלוד אסר [ מספר. הוא סיפר שבעצירות של הרכבת הוא שאל בגרמנית את 51 ] שהיה גם הוא על משלוח Asser האנשים שפגש לאן הרכבת נוסעת. הם אמרו לו, בכל תחנה מחדש, שאינם יכולים לומר לו, אך עליו לברוח מהרכבת. הוא הבין כי הולכים להרוג את נוסעי הרכבת בגז, כי בעבר אשה סיפרה לו על המתת היהודים בגז, והוא סבר בזמנו שזאת תעמולה אנטי גרמנית. לאחר ששמע אנשים שונים מזהירים אותו, הוא הסיק כי היא דוברת אמת. קלוד סיפר זאת לאנשים בקרון אך הם טענו שהוא משוגע וסרבו להאמין. קלוד הצליח להימלט מהקרון ולהינצל. העדויות של אלי ושל קלוד מציגות משהו מחוסר האונים, הפחד, הכאב והתקווה של נוסעי משלוח . אני משערת שהתחושות הללו היו גם מנת חלקו של הארי. אך להיכן הגיעה הרכבת? – מסתבר 51 שגורלה היה מורכב מהמקובל. הרכבת הגיעה לסוביבור, רוב הנוסעים נלקחו ישירות לתאי הגזים תוך התעללות ומכות, כשהרכוש שלהם נותר מאחור. כמה עשרות גברים צעירים בשנות העשרים לחייהם נלקחו לעבודת פרך סמוך למיידנק. אחד מהם, מנדל פוקס, העיד כי על אחד מבניני המחנה הנוסעים שרדו חמישה. השאר נרצחו במהלך 950 נכתב: “כאן אנו מדבירים את השרץ היהודי”. מתוך היומיים שלאחר הגעתם לסוביבור. אני מקווה כי הארי נרצח מייד עם הגיעו, וכי הסבל של עבודות הפרך או של ההמתנה נחסך ממנו. הוא הגיע לסוביבור ביום ראשון, ל’ באדר התש”ג. לפעמים אני חושבת, האם בנסיעה המחרידה הזו הוא יכול היה לדמיין שבתו ואשתו תשרודנה. האם הוא יכול היה לתאר לעצמו שנכדתו תשב יום אחד במדינת ישראל ותכתוב עליו, ושיהיו לו כעת חיה ‘שישה צאצאים חיים, כן ירבו. אני בטוחה שהוא קיווה בכל לב שהן תזכנה לגורל טוב משלו, אבל ודאי שהחשש ליווה אותו והידיעה שסיכויי ההישרדות נמוכים. ובכל זאת, ועל אף הכל, זה מה שקרה. . 1943 בצאנז שבפולין, וחזר אל פולין להירצח בה במרץ 1912 הארי ראובן חיים דרנגר. נולד באוגוסט בן קצת יותר משלושים בהירצחו. אין לנו תמונה משפחתית שלו עם רעייתו ובתו, וספק אם הספיקו לצלם תמונה שכזו. במותו הייתה בתו בת ארבעה חודשים בלבד. רק עם מותה של בתו בלאנש זכה הארי להיות מונצח על קבר. שבעים ושמונה שנים לאחר שנרצח.

אני מודה לידידי עו”ד דוד שור, שטרח ומצא עבורנו את העדויות הללו ואת פרטי המשלוח למיידנק, לאחר שבמשך שנים 69 . 51 ארוכות לא היה ברור מה היה יעדו של משלוח

101