התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
49 פרק שגרת משפחה
סבתא נהגה לספר על המשפחות העצובות שהיו לרבות מחברותיה: הם הורכבו מאלמן ואלמנה, חלקם עם ילדים, חלקם איבדו ילדים, שנישאו מייד לאחר מהלחמה. הרצון להקים משפחה ולהיאחז בחיים, להמשיך הביא להקמת משפחות חפוזות שכאלה. לא הייתה אז תמיכה נפשית. האנשים נשאו את הכאב והטראומות לתוך קשרים שלא נוצרו מאהבה, והקשיים היו גדולים. חברות התלוננו על מתחים, ריבים ויחס לא הוגן מצד בני הזוג של ההורים אל ילדיהם החורגים. כאמור, סבא וסבתא היו אנשים מיוחדים וידעו להתעלות ולהיות זוג אוהב ותומך. סבא נשא את סבתא על כפיים, דאג לה לעזרה קבועה בבית ובגידול הבנות, וכמו רבים מהגברים שנישאו לאלמנות צעירות שנושאות בליבן את אהוב נעוריהן, היה אדם מיוחד וגדול נפש. סבתא שהייתה עצמאית ורגילה לפרנס את עצמה, נישאה לגבר עדין וטוב שהתנה תנאי אחד: שלא תעבוד מחוץ לבית. הגאווה העצמית השמרנית שלו לא אפשרה לו אחרת, וכך היה מקובל באותם ימים. גם בזקנתה, כשדיברנו עליו באהבה, היא זכרה את הנקודה הזאת כנקודה שהיה לה קשה לוותר עליה. אמא אישרה זאת וסיפרה שאכן אמא שלה השתעממה בבית. היא התנדבה בארגון נשים ציוני, אירחה, יצרה בית פתוח לכל מי שזקוק לכך, אבל המשמעות של עבודה הייתה חסרה לה. יחד עם זאת, פסחיי'ה העניק לה את כל החום, התמיכה והעידוד שלא קיבלה בצעירותה ושהייתה כה זקוקה להם כאלמנה צעירה. היא מצידה יצרה בית חם שהדלת שבו פתוחה לכל אורח ונזקק, ושמתנהל באופן הנכון, באופן שהמילה ביידיש "באלבטיש" מסבירה היטב: בית של בעלי-בתים, מסודר, חמים, מנוהל. למילה יש קונוטציות חיוביות וגם לא כל כך, וכאן הכוונה חיובית לגמרי. זה היה בית שהוגשו בו ארוחות מסודרות, ובכל יום חזרו הבנות מהלימודים והאבא מהעבודה לארוחה משותפת. בית שכמנהג הימים ההם לא היה אפשרי לאחר לארוחה אף לא בדקה. בית שאירח באופן קבוע שליחים מישראל, חברות וחברים, קרובי משפחה וגם אנשים עריריים שנותרו לבדם לאחר המלחמה: אדון גלפרין שב ועלה בסיפורים, יהודי מרוסיה שנותר לבדו ואמא סברה שללא הארוחות בבית המשפחה לא היה לו מה לאכול, אלמנות וכל מיני בודדים ואומללים שסבא הבחין בהם והביא הביתה כאילו זה היה הדבר הטבעי בעולם. סבתא הבחינה במורה לפסנתר של הבנות, אשה פלמית בודדה, שחיה בצמצום משיעורים שלימדה. היא בכל פעם מצאה דרך לשכנע אותה להצטרף לארוחת הערב המשפחתית. למרות ההבדלים הגדולים בין סבא לסבתא, הייתה ביניהם אחווה, אהבה שהלכה וצמחה, ערכים בסיסיים דומים ויכולת נדירה לשתף פעולה ולצחוק ביחד. חוש ההומור של סבא יכול היה להצחיק אפילו את האדם העצוב ביותר, וסבתא נתנה לו את הבמה. הבית היה יהודי מאוד ומסורתי. כנראה הלך ונהיה למסורתי יותר ברבות השנים. הם השתייכו לקהילת "שומרי הדת" הפתוחה יותר, שרוב יהודי אנטוורפן שאינם חרדים השתייכו אליה. תרמו למוסדות ציונים, אכלו אוכל כשר ושלחו את הבנות למערכת החינוך של "תחכמוני", מערכת יהודית ציונית מסורתית, שבה למדו ילדים מתנועת "השומר הצעיר" לצד ילדי תנועת "בני עקיבא". סבתא סיפרה סיפור משעשע על ביקור של דודה של סבא פסחיי'ה, שנותרה חרדית ובאה להתארח. כפי הנראה מדובר ברבקה גוטרמן, אחות אמו, שניצלה כיוון שחיה בשווייץ. לכבודה סבא התפלל כשהוא עטור בתפילין ובטלית. הבנות, בלאנש וליליאן, היו אז ילדות קטנות והן עמדו משתאות לנוכח התחפושת שלא הכירו. הדודה שהייתה גליצאית חריפה, הבחינה שמדובר באירוע יוצא דופן, ואמרה: "פסחיי'ה, בשבילי אתה לא צריך לעשות את ההצגה הזאת". עם השנים סבא התקרב יותר לדת, גם אם באופן
153
Made with FlippingBook Digital Publishing Software