התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן

50 בלאנש וליליאן, תחילת שנות ה-

פסחייה, רזי’ן וליליאן בחופשה בקנוקה, בלגיה, 50 סוף שנות ה-

50 פרק העבר עוד כאן

מה עושים עם העבר? – אחד הדברים הגדולים שסבא פסחיי'ה עשה, היה להמשיך ולאמץ את משפחת דרנגר כאילו הייתה משפחתו. הוא לא התכחש לעבר של סבתא אלא אימץ אותו: וכך בימי ראשון היו הוא, סבתא, בלאנש וליליאן הקטנה יוצאים לדרך לבריסל, עוברים מאוטובוס לרכבת ולרכבת תחתית או משהו דומה – מחליפים כלי תחבורה אחד באחר כדי לבקר את רוזה , מוריס והלן וגם את זי'זל ומישל. סבא כינה אותן "מיינע שוועסטער", "הגיסות שלי". אם הבנות היו מתלוננות על הדרך המייגעת סבא פסק שמישל יתום ומצווה לדאוג לו ולשמח אותו. הקשר נשמר לאורך כל חייו ועד למותם בגיל מוקדם יחסית של רוזה ומוריס, בהפרש זעום של זמן. סבתא וזי'זל שמרו על קשר כל . זי'זל קיבלה את הבשורה באופן קשה ואמרה לאמא: 2007 בשנת 93 חייהן עד מותה של סבתא בגיל . 2014 , בשנת 98 "עברנו הרבה, אמא שלך ואני". היא עצמה נפטרה בגיל הקשר נשמר גם בין בני הדודים לאורך כל חייהם וההורים הרבו לצלם את השלישייה שניצלה, כאילו אינם מאמינים שאכן הצליחו לעמוד במשימה: לקיים שלושה תינוקות שנולדו במהלך המלחמה ולגדל אותם.

155