התמונות שבאלבום - ואלה שלא - מיכל ברגמן
59 פרק הסיפורים שעוד יבואו
הסיפור שלנו החל בקראקוב, לקראת המעבר של משפחת ליפשיץ לאנטוורפן. הוא המשיך בסיפור המעבר של משפחת דרנגר לאנטוורפן ובסיפורה של משפחת בירנבאום שהייתה נטועה בצאנז. לקחתי על עצמי לספר את סיפור המשפחה עד-כמה שאני מבינה ויודעת, ובחרתי לעצור אותו כאן. אדם קרוב אצל עצמו ואין לי את המרחק לספר את סיפורי העת הנוכחית. יבואו הדורות הבאים ויספרו. באלבום התמונות ניתן לראות את המשך הגדילה של המשפחה – חתונות, שמחות, נינים ונינות. כלות וחתנים, כן ירבו. כל אדם הוא סיפור. הסיפור שלנו הוא לעולם לא רק אנחנו – ואם נדע מי עוד היה לפנינו ומאין באנו, אני סבורה שזה ייתן לנו משמעות ועידוד. כשאדם נפרד מהוריו, כך אומרים, הוא חש לא-פעם את המחויבות להמשכיות. כנראה זה מה שקרה גם לי, כשהציע אלעד שלי שאכתוב את הסיפור שלנו. הסיפור לא תם ולא נשלם ובוודאי דברים רבים אינני יודעת, ודאי לא דייקתי בכל דבר. השתדלתי לבדוק שוב ושוב את הכתוב, לחפש במסמכים, להצליב מידע ככל הניתן ולנסות לדייק. לא לקחתי לעצמי חירות אומנותית לנסות ולכתוב מה חשו הדמויות ומדוע התנהגו כפי שהתנהגו, מעבר לפרשנות לדברים שנתנו סבתא, אמא או קרובים אחרים. השתדלתי לשמור על אתיקה ככל הניתן, ויחד עם זאת לא ליפות פרטים שסבתא ז"ל מעולם לא חשה צורך ליפות. המתים דוממים ולא יוכלו לספר לנו את סיפורם. השתדלתי לכבד את מקומם ככל הניתן, להציע אפשרויות של פרשנות אבל לא לקבוע אותן כעובדה, ועדיין לספר סיפור מלא, כמו החיים עצמם. עם תחילת הכתיבה לא שיערתי עד כמה תהיה השואה נוכחת בסיפור, על אף שהייתי אמורה לדעת זאת. בסוף הדברים אני מבקשת להדגיש שוב עד-כמה חיינו הם תולדה של מעשיהם הטובים של אנשים שסייעו, שחשדו אך שתקו ולעולם לא נדע מי הם, שהושיטו יד ושפעלו למען הנרדפים. עד-כמה הסיפור תלוי על בלימה, וכולל חסד, אומץ, תושיה, אהבה, אחוה ומזל. עד-כמה הוא תלוי בנסיבות היסטוריות שקבעו גורלות לשבט או לחסד. למדתי להעריץ את אומץ הלב, הנדיבות והעזרה שנתנו הגיסות דרנגר ובעליהן לסבתא ולאמא, את האומץ הנחישות טוב הלב והעוצמות של סבא פסחיי'ה שגידל בביתו יתומה, הקים משפחה אוהבת והיה מעורב עם הבריות, את עוצמת הגבורה שלו ושל סבתא שעמדו בייסורים גדולים ויכלו להקים משפחה ולחמול על נזקקים ונצרכים. אם המוסר היהודי היה אויב הנאצים, הרי שהיטלר ימ"ש ועוזריו לא ניצחו את סבא וסבתא. נזכרתי שוב ושוב בחוש ההומור הנפלא של סבא, ובבדיחות הקולניות של רוזה, מוריס וזי'זל שצחקו ביידיש בקול גדול והיו מלאי חיות ושמחת חיים, למרות ועל אף. ובסבתא שהייתה מצטרפת בצחוק מאופק יותר לחגיגה. אם הערצתי אותם קודם, הרי שהכתיבה הביאה אותי להעריץ אותם עוד יותר. במהלך הכתיבה נפטרה הלן חיה גולדפלם-צפדיה ז"ל, שנפרדה מאתנו בדרך האצילית והמרגשת ביותר, בעיניים פקוחות ובלב חם ופתוח. מותה בשנת האבל על אמא ז"ל רק האיץ בי להמשיך לחקור ולכתוב, ולהעביר את הדברים לדורות הבאים. בימים האחרונים לכתיבה, בערב ראש השנה התשפ"ג, נפרדנו מדודה שלי, ליליאן בירנבאום-גרסטנר האהובה, שהלכה מאתנו בפתאומיות והותירה חלל עמוק בחיינו.
Made with FlippingBook Digital Publishing Software