נקודת מפגש גיליון 11 יוני 2016

1 עובדים סוציאליים תחת התקפה - מה צריך ואפשר לעשות? 2 אשר בן-אריה

מאמר דעה זה נכתב בעקבות השמצות בוטות והתקפות דרך קבע על העובדים הסוציאליים המכוּנים "חוטפי ילדים". נותרנו פעורי פה ומזועזעים נוכח הגל העכור של בִּיוּש העובדים הסוציאליים. במרכז התקפות אלה, המתנהלות בכל האמצעים האפשריים ולאחרונה אף , עומדת 10 בתכנית של אמנון לוי בערוץ הטענה ה"חדשה" - שהמניע האמִתי להוצאת ילדים מביתם הוא בצע כסף ותועלת ארגונית. גם הופעתו של מנכ"ל משרד הרווחה לשעבר בתכניתו של אמנון לוי פגעה בעמיתינו העושים לילות כימים במקצוע שוחק וחסר תגמול, וחמור מזה - פגעה בילדים עצמם, בהגבירה את החשש שהמערכת שאמורה לסייע להם אל מול כישלון משפחתם לא תוכל לעשות זאת. כמובן, התגובות לא איחרו לבוא. בצדק התרעמו רבים מחברינו (ובכללם כותב שורות אלו) כנגד ההטיה המכוונת בתכנית "פנים אמיתיות" שהניעה את הגל הנוכחי. אחרים דרשו להשיב מלחמה שערה ולהגן על כבוד המקצוע ועל כבוד העוסקים בו. עוד נשמעו קולות המבקשים לצאת בקמפיין תקשורתי שיגן על העוסקים בתחום וכן הלאה. מאמר דעה קצר זה מבקש לטעון כי "סוף מעשה במחשבה תחילה". כלומר, אם אמנם אנו מעוניינים להגן על כבוד המקצוע, לא נוכל להיות בבחינת מתגוננים בלבד. יתרה מזו, לא די בכך שאנו צודקים או לכל הפחות משוכנעים בצדקתנו. כדי לשנות את המגמה ולשנות את האווירה הציבורית, אני סבור שעלינו להתרכז בשש משימות: הגיע הזמן לומר בקול ברור וצלול מי הם • אותם ילדים ששירותי הרווחה נאלצו להוציא מן הבית. לא חייבים להביא מקרים ספציפיים כדי לספר את סיפורם. לא חייבים להפר לשם כך את חובת החיסיון, אבל אסור להסתתר מאחוריה. הגיע הזמן לומר מי הם אותם ילדים, מה המאפיינים שלהם ושל משפחתם ומדוע הם הוצאו מהבית. בהערכה גסה מדובר על כאלפיים ילדים שמוּצָאים מביתם בכל שנה (בהסכמה ותחת צו). אפשר לספר את סיפורם. אמנם פעולה

כזאת תדרוש מאמץ ופתיחות, אבל היא תאפשר לעובדים הסוציאליים להסביר טוב יותר את מעשיהם. חשוב מכך - מעשה כזה יכבד את הילדים ויאפשר להם לספר את סיפורם. חובה לפרסם נתונים! לא ייתכן כי בשנת • לא נדע מה קרה לילדים שטופלו 2016 במרכזי החירום, במשפחות האומנה ובפנימיות השונות. האם הוצאתם מביתם המסכן היטיבה עִמם? היכן הם היום? האם שירתו בצבא? כמה מהם עובדים בבגרותם? כמה מהם הקימו משפחה? מה מצב בריאותם הנפשית ועוד ועוד. רוב הנתונים קיימים או ניתנים לעיבוד ופרסום בקלות יחסית. הדבר נתון לחלוטין בידי משרד הרווחה. העומדים בראשו וכל העוסקים בתחום זה חייבים להבין שמי שאינו מפרסם נתונים, מי שפוחד מביקורת ומחשיפה מלאה (כמובן, ללא פרטים מזהים), סופו שיותקף בגין נתונים שקריים ולא יוכל להתגונן. אנחנו חייבים לשנות את השיח! חייבים • להפסיק לדבר על מסגרות ומדיניות ולהתחיל לדבר על ילדים ועם ילדים. הוויכוח על גישות ועל שיטת הטיפול הנכונה - כגון עם הפנים לקהילה או לא, הפניה לאומנה או לפנימייה וכיוצא בזה - איננו רלוונטי. למען האמת, כלל לא צריך להיות ויכוח. כל הגישות ושיטות הטיפול רלוונטיות ונכונות. הבחירה בשיטת הטיפול הספציפית חייבת להיות פונקציה של טובת הילד ומשפחתו. הילדים שונים זה מזה, המשפחות שונות זו מזו, ויש הבדלים תרבותיים בין קבוצות שונות - לכן גם הפתרונות שונים. ההחלטה צריכה להיות לא מה טוב למערכת, לא מה אופנתי בתקופה מסוימת ואפילו לא מה זול יותר. השיקול המרכזי, אולי היחיד, צריך להיות מה טוב ומתאים לילד ולמשפחתו. הגיע הזמן לנטרל דעות קדומות והטיות! • שנים רבות מדברים בשדה ובהנהלת משרד הרווחה על כך שצריך להבנות את קבלת ההחלטות. הגיע הזמן לעשות! נכון, יש מי שחש מאוים מצמצום שיקול

הדעת שלו, יש מי שחושב שדי בניסיון מקצועי ארוך. ובכן, לטענתי - לא כך הוא. מי שלא יבנה את הליכי קבלת ההחלטות יותקף בנימוק שהחלטותיו מוטות בשל שיקולים כלכליים, ומי שפוחד לחשוף את הקווים המנחים לקבלת ההחלטות יתקשה מאוד להגן עליהן. התמקצע ות , התמקצע ות ו ע ו ד • התמקצעות! העוסקים בתחום רגיש זה חייבים להוסיף ולהתמקצע כל הזמן וברמות הכי גבוהות. אסור לנו להסתפק בהכשרה הבסיסית. המשמעות היא שצריך להשקיע עוד משאבים בהכשרות המשך, להתעדכן בחידושים המתרחשים בשדה ולשאוף כל הזמן להמשיך בלמידה ובהתמקצעות. מותר וצריך להתנות תקנים ותפקידים בהשתתפות בקורסי המשך ורענון מקצועיים. יש צורך במנהיגות המסתכלת במציאות • נכוחה, בלי לחשוש מפני השררה או להתאים עצמה לגלי אופנה פוליטיים ואחרים. מנהיגות שתדע לדרוש מכולנו לא לעשות טעויות, שלא תגונן באופן אוטומטי על טעויות בשיקול הדעת ולא תחשוש להתעמת בפנים ובחוץ בשם כולנו, ובעיקר בשם הילדים. מהיכרות קרובה בת עשרות שנים עם מאות ואלפים של עובדים סוציאליים, אין לי ספק שהפוטנציאל למנהיגות מסוג זה קיים אך הוא אינו בא לידי ביטוי בפועל. לצערי, נראה כי המנהיגות הנוכחית אינה מצליחה לעמוד בפרץ. אני קורא מכאן לחברינו הצעירים לקום ולעשות מעשה. מנהיגות לא מקבלים אלא לוקחים. הגיע הזמן לקחת. לסיום, אולי אין ביטחון בכך שמימושן של שש המשימות המפורטות לעיל יוביל להצלחה, אך המצב הנוכחי אינו יכול להימשך עוד. הגיע הזמן לשנות כיוון ולפעול לשינוי המצב. אנחנו חייבים את זה לעצמנו, אנחנו חייבים את זה לעובדים הסוציאליים העומדים בחזית החברתית של העוסקים בילדים בסיכון ומסייעים להם, ויותר מכול - אנחנו חייבים את זה לילדים עצמם.

.2016 הכתבה בגרסתה המלאה פורסמה לראשונה במגזין מידעו"ס אפריל 1 פרופ' אשר בן אריה הוא מנכ"ל מכון חרוב ופרופסור בביה"ס לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית ע"ש פאול ברוואלד באוניברסיטה העברית 2 בירושלים.

21

Made with FlippingBook Online newsletter