נקודת מפגש גיליון 11 יוני 2016

סיוע בהסרת התכנים הפוגעים ובליווי נפשי. עלינו לזכור כי עובדי ציבור נתונים לשיימינג ברשת רק מתוקף היותם עובדי ציבור. איננו רוצים להגיע למצב שעובדי ציבור חוששים למלא את תפקידם כראוי בשל שיימינג ברשת. הצעת החוק נולדה כדי למנוע מצב שאלימות ברשת משפיעה על איכות העבודה. היא הרחבה של הצעת החוק השנייה חוק איסור לשון הרע. הגדרת החוק ל"עורכי אמצעי תקשורת", שעליהם חלה האחריות לפרסום, כוללת היום אך ורק טלוויזיה ועיתונות. החוק נחקק בשנות , והתוצאה היא 20– השישים של המאה ה שהמדיה הדיגיטלית והאינטרנט אינם מוזכרים בו. אני מעוניינת

רוצה לקום מחר בבוקר ולראות שהפוסט שכתבו עליו נעלם. תוצאה כזאת אי אפשר להשיג באמצעות תביעות אזרחיות אלא רק באמצעות אחריות של עורכי הפלטפורמות. אילו עוד ערוצי פעולה יש לנקוט למיגור התופעה, לדעתך? אני מאמינה כי לצד החקיקה עלינו לפעול בעוד שני מישורים: העלאת המודעות וחינוך. אני סבורה כי עלינו לחנך את בני הנוער לשיח בריא. כיום ילדים בכיתה א' מחזיקים בטלפונים ניידים ואינם מבינים את המשמעות של שיימינג. אדם מבוגר יודע שאם הוא כותב משהו בריוני זה

קורבן אינו יודע שהוא קורבן והמקרבן אינו מבין שהוא מבצע עבירה פלילית. על כן יש לפעול בעוד ערוצים – נוסף על חקיקה. עלינו להבין שאנו בעיצומו של תהליך שינוי השיח בחברה ואנחנו חייבים להתאים את עצמנו לתמורות האלה. איך מתמודדים עם הנושא מבחינת חקיקה במדינות אחרות? מגורמים במדינות שונות אני שומעת שכולם מתמודדים עם בעיית השיימינג, ויש תחושה של חוסר אונים. למשל, הייתי חברה במשלחת של משרד המשפטים לברלין, והתרשמתי שהם מתמודדים עם אותה התופעה בנושאים של

הכחשת השואה ושל טרור. ביקרתי גם בפרלמנט הבריטי, והתרשמתי שגם שם יש בעיה גדולה מאוד בנושא זה. יש מדינות שחוקקו חוקים כדי להיאבק בתופעות 46– אלה. כך למשל, ב מדינות בארצות הברית יש חוקים בנושא מדינות 36– בריונות, וב נכלל בחוק איסור על "בריונות מקוונת". חשוב לי לציין שאני

להתאים את החוק למציאות שהתהוותה. לפי החוק היום, עורך עיתון שוקל אם פרסום מסוים מהווה לשון הרע ומחליט אם להסתכן בפרסום זה. אני מבקשת להחיל זאת גם על ארגונים כפייסבוק, גוגל, טוויטר ויוטיוב. איני מצפה מהם שינטרו מראש ויסירו תכנים פוגעניים, אולם אם הם

מאמינה כי גם לחקיקה שאינה מלווה באכיפה מספקת יש משמעות, וכי היא יוצרת את הסטנדרטים ואת הגבולות של השיח. דבריה של חברת הכנסת רויטל סויד שופכים אור על ההשלכות של השיימינג ועל המורכבות שבהתמודדות עם התופעה. אין עוררין על כך שכניסת הרשתות החברתיות לחיינו חוללה תמורות נרחבות בדפוסי התקשורת, ובכך שינתה את כללי המשחק. אף על פי כן, המדיניות הנוכחית אינה מותאמת דייה לקִדמה הטכנולוגית, והתוצאה היא שהנפגעים הראשונים הם הילדים ובני הנוער – הדור הצעיר. אפשר לקוות שהצעות החוק הן אבן הפינה למיגור תופעת השיימינג בזירה הווירטואלית.

במקום הקולוסיאום יש לנו כיכר עיר חדשה Shutterstock צילום:

מקבלים פנייה עם בקשה להסיר תוכן מסוים, עליהם לבדוק את הפנייה ולקבל החלטה מושכלת. עליהם לדעת שאם הם מחליטים שלא להסיר תוכן פוגעני הם עלולים לעמוד לפני תביעה על בסיס חוק לשון הרע. איזו בשורה יש, לדעתך, בהצעת חוק "איסור לשון הרע"? החוק הזה מגן על כולנו. יש שיאמרו: תתבעי את מי שכתב את זה, מה את רוצה מפייסבוק או מיוטיוב. אך עלינו לזכור שכשכותבים על מישהו פוסט, הוא לא מעוניין לשכור עורך דין, להוציא כסף, להתנהל שלוש שנים בדיונים משפטיים, ולבסוף לקבל הכרעה אם הפוסט מהווה לשון הרע. אותו אדם

"לא בסדר", אך ילדים אינם מבינים זאת. מבחינתם, זוהי שפת הפייסבוק והם גדלו לתוך העולם הזה. כמו כן עלינו לזכור כי חקיקה היא עניין מורכב ומוגבל, ולא תמיד היא מחלחלת לשטח. אני מקיימת הרצאות בבתי ספר על אלימות ובריונות ברשת ומזהה בורות רבה בנושא. למשל, בני נוער אינם יודעים על חוק הסרטונים שלפיו כל צילום של תמונה או סרטון עם תוכן מיני פוגעני אסור להפצה והוא כרוך בעונש של עד חמש שנות מאסר. עקב היעדר המודעות,

40