ניר הרלב פרדקין
אהוב יקר שלי,
חמש שנים וחצי של ביחד, ואני חושב, אני בטוח, שזו הפעם הראשונה בה אני כותב לך מכתב. אני מסתכל קדימה, הרבה קדימה ורואה: ילד, חתונה, שיר של הדס,
אני חושב , חי, נושם ורואה את כל אלה ואתה? ליאורי, אתה תופתע אבל לדעתי אתה לא. אתה רואה משימה ותו לא. עוד משימה, עוד הישג, עוד "וי" ואחרי זה תרוץ כמובן להשיג את הדבר הגדול הבא. השיחה שלנו מהיום הייתה לי קשה עד מאוד. המילים שאתה זורק לחלל הקוסמוס (מישהו פעם פעם אמר לי שהוא מאמין בזה) קשים לי מנשוא. אי אפשר להתמודד עם כל מה שצפוי לנו עם התחלה שכזו. להטיח בי שוב אחרי שאך לפני שבועיים ביקשת סליחה גדולה והבטחת שלא עוד, אמירה שלפיה "אתה עושה הכל בכדי לעצור את התהליך", התהליך שלך כמובן, "אתה מונע ממני להביא ילדים" ושוב הילדים שלך כמובן, זה פשוט פוגע אבל יותר מזה גורם לי להרהר האם אנו יכולים בכלל להמשיך כך בתהליך הקמתה של המשפחה החדשה שלי ושלך. האם אתה בשל לכך, האם הזוגיות שלנו בשלה לכך.
אחינועם, חיתולים, מחלות ילדות, השקעה ללא סוף, ריגושים קטנים שהם הכי גדולים, חופשת לידה, ברית, בר מצווה,
גן חובה, כיתה א', חינוך, התמודדות עם שני אבות,
סיפורי לילה טוב, חיבוקים בלי סוף, נסיעות לחו"ל, לילות ללא שינה, מעבר דירה, סבתא דומיננטית, סביבה מאתגרת, שעורי בית, אסיפות הורים, כיף, משפחה חדשה.
- 112
Made with FlippingBook Publishing Software