ניר הרלב פרדקין

ניר שלי

לכתוב על ניר בעבר מרגיש לא נכון, לא הוגן, במיוחד כשדמותך נוכחת כל כך בסלון שלי על הספה. אני רואה בברור את פניך, את ישיבתך בקצה הספה, ישיבה נינוחה, רגועה, עינים שקטות, חוקרות סקרניות ובעיקר אוהבות. אני רואה אותך במטבח שלי כאשר אני מכינה לך מאכלים מבית אמא שלך , שכל כך אהבת, ואתה תמיד החמאת ודאגת לקרוא לי ה"מלאך שלי" , כל מחווה הכי קטנה ריגשה אותך, כל טעם שהיה לו זכרון עם בית אמא, העלה דמעות אצלך. תמיד נמצאת דואג ומבקש "אל תעבדי כל כך קשה...." וככל שהתנהלת בעדינות ושקט, כך עוררת אצלי רצון גדול יותר לפנק ולשמח אותך. שנים ומיד היתה כימיה גדולה ביננו, הרבנו 10 הקשר ביננו לא התחיל בעקבות המחלה הארורה , הכרתי אותך לפני לקיים שיחות אישיות באירועים משפחתיים ובמפגשים מצומצמים יותר. תמיד מצאנו על מה לדבר, על ספרים שקראת, על לימודיך בתואר השני, על העבודות אשר הגשת, שמעתי על הציונים הגבוהים שקבלת לא ממך, אלא מליאור שהיה כל כך גאה בך. דברנו שיחות נפש על הילדים הגדולים שלך על התלבטויותיך בעבודה. תמיד בשקט בצנעה. לא ידעתי את גודל העשייה והנתינה שלך ל"אחר" בחייך המקצועיים. הסיפורים האלה עליך, נודעו לי רק לאחר מותך... לא הופתעתי...זה כל כך מתאים לך, לחיות רחוק מאור הזרקורים ולהעניק לאחרים מתוך שמירה לכבודם ושמירה על ערך האדם באשר הוא. כאשר נודע לי על המחלה שתקפה אותך זה הרגיש בתחילה כטעות, היה קשה לקבל זאת, זה לא התאים, לא בזמן ההוא... בטח לא לך... שלי. היית בין החוגגים בשמחתי, אני זוכרת את מקום ישיבתך 60- הידיעה נמסרה לי שבוע לאחר יום ההולדת ה במסיבה ואת העובדה שסופיה אצלך על הברכיים. ואתה מלטף, מחבק, מרגיע, מנשק. מאז היוודע המחלה, התהדק הקשר ביננו והמפגשים שלנו היו תכופים....בכינו, צחקנו, קיללנו, ובעיקר בקשת שאעשה לך מסאז בכפות רגלים וידים כאשר כל הגוף כאב,,, והיית צריך מגע אנושי ולא כימי, ביולוגי ניסיוני, בקשת שאדבר איתך...הייתי בין הבודדים שזכו להיות בקרבתך הרבה מאוד במהלך ימי המחלה באיכלוב ובשיחות סקייפ ארוכות מאוד לארה"ב. אני זוכרת שיחות לתוך הלילה, כמעט מדי לילה, שיחות רויות מתח והמתנה מורטת עצבים, שיחות מלאות דברי נחמה ועידוד, שירים ששרתי לך... והכל כדי לרומם את מצב רוחך שלך או של ליאור אהובך. לא פעם נמצאתי מתפעלת מהכוחות שלך, ראיתי את המאבק של ליאור ושלך לנצח את המחלה , המאבק להשאר בחיים, והייתי בטוחה שהאהבה והדאגה ינצחו. למרות הכאב, הקשיים, בגידת הגוף תמיד השתדלת להשאר אופטימי, האמנת שתנצח ויבואו ימים טובים יותר. לא שקעת ברחמים עצמיים, לא הרמת ידיים, האהבה שבך, האישיות המיוחדת במינה שלך, עזרה לך לעבור את הימים והחודשים הכל כך קשיים שחווית. כשחזרת ארצה, התחזקה האמונה שהמחלה מאחוריך, וכעת צריך רק להתחזק. אהבתי את הפגישות שלנו בחודשים האחרונים של חייך, אחת לשבוע היית בא אלי הביתה לבד, בלי ליאור, דברנו על הילדים, על המחלה, צחקנו, ספרתי לך על סרטים שאהבתי, תוכניות, תערכות שראיתי, ותכננו טיולים בארץ שנעשה יחד ובילויים שיהיו רק שלנו. דברנו הרבה על לימודי תואר שלישי שלך, היית מלא באופטימיות והצלחת להדביק גם אותי. היו לנו שעתים שבועיות של חלומות נהדרים לעתיד טוב יותר עבורך, ועבור האוהבים אותך, כל כך קיוותי שהחלומות שלנו יתממשו. בכל מפגש שלנו, ציינתי בהערצה את הכוחות העצומים שטמונים בך ואתה הצטנעתה וביטלת את דברי ודיברת על ליאורי (חזקי שלך) שהוא הגיבור האמיתי ולא אתה.....ככה היית תמיד, נדיב במחמאות ושופע אהבה למשפחה

- 256