ניר הרלב פרדקין
בכל שבוע אני דוחה מחדש את הצורך לסדר את הארון הבגדים שלי ושל רן. בשנייה החלטתי שחסל עם כל התירוצים והופ הושטתי את שתי הידיים והופ כל הארון בבת אחת היה בחוץ וזאת בכדי שלא יווצר מצב שאתחרט... התחלתי במרץ לקפל, בעודי מהרהרת על ההופעה של דיקלה היום בקיסריה... נותנת לעצמי פידבק של אנרגיות טובות מלאות ציפייה. ואז צלצול טלפון מטל, הייתי בטוחה שהיא רוצה להזמין אותי לנוגה לג'חנון כמובן שהתכוונתי לסרב בנימוס בגלל סידור הארון. אך לא זו הייתה הסיבה שלשמה התקשרה....שאלה אם זפזפתי בעשר דקות האחרונות בפייס ואז החלה לבכות ולספר לי את הבשורה האיומה והבלתי נתפסת הזו. מהבהלה רק שתקתי לאורך השיחה ושניתקתי חיפשתי בדריכות את מה שליאור כתב. קוראת ונחנקת והדמעות מסתירות לי את הכתוב. שימי מחייג אליי תוך כדי ואני מסננת אותו בכדי להבין מה ליאור מספר לי כאן ויודעת שזו גם הסיבה שלשמה הוא מתקשר... מתייפחת וממשיכה לקרא ומסרבת בכל תוקף להאמין, מה נסגר שם עם ההוא שבשמיים ששוב טרח לבגוד ולהכאיב לי, מה לעזאזאל לא תקין איתו ועם העולם הזה. לפני כשבועיים אני ושימי נסענו אליו (לניר) לטיפול נמרץ באיכילוב, ישבנו שעות עם ליאור ושני הילדים הבוגרים, הייתה אווירה של אופטימיות ותקווה. נכנסנו בתורות לחדר של ניר כשאנו לובשים את החלוק הצהוב ושוטפים את ידיינו בחומר החיטוי. צפיתי בו מורדם ומונשם, התאפקתי שלא לבכות משום שהריי באתי לחזק ולעודד וזה לא ממקומי לבכות. היה בי הבזק ראשוני כמו בפעם הראשונה שראיתי את אבא שלי במצב זהה, תחושה מנוכרת וחסרת אונים, היה להם פרצוף זהה אף על פי שאינם דומים כלל, התחושה של אובדן אפפה אותי ומייד נלחמתי עם עצמי שכאן הסוף יהא טוב, שונה ואחרת לחלוטין מזה של אבא. הרי ניר הינו חבר לוחם וצעיר ומלא בכוח ויש לו ילדים קטנים שממתינים לו ובן זוג מהחלומות ומהדור הישן כמו בסרטים. אין מצב שניר ירים ידיים. האמנתי בכל ליבי שהוא יתעורר ואף יצחק עלינו ששמע את כל מה שאמרנו אצלו בחדר כשישן. אני עדיין בטוחה שניר שמע את שלחשתי לו באותו יום בחדר. בראשית התנצלתי אם פגעתי בו אי פעם והתנצלתי שוב ושוב שבכל פעם מחדש הברזתי מהדייטים איתו. הבטחתי לפצות אותו רק שיתעורר מהשינה הארוכה הזו. הבטחתי לבקר אותו בבית כפי שרצה, לא אחת אמר לי שהוא מאוד ישמח שאבוא אליהם הבייתה, שנשב במרפסת המרהיבה שלהם על בקבוק יין ורק נדבר ונדבר ונשלים את החסר, אמר שבראשון ובשלישי עדיף ורצוי משום שבימים הללו הוא אוסף את אדם מהגן והוא רוצה שאצטרף אליו. אחרי שהבטחתי והפצרתי בו להתעורר היה חשוב לי לומר לו עד כמה מעורר השראה והערצה וכמה שהוא מיוחד וכמה שליאור מתנה אלוהית וכמה שהוא דואג לו ולא מש ממיטתו ועדיין מצליח לתפקד בין הטיפות ביום יום בלעדיו ושבחייאת ישנס כבר את כל כוחותיו ושישוב אלינו במהרה. והבוקר הודיעו לי שניר כבר לא איתנו ולי מתחשק רק לזעוק ולצרוח שזה לא הגיוני וזה טרגי מידיי והכי בלתי אנושי. כמה שזה אכזרי, כואב ומפורר את הלב. חלי חדד - 279
Made with FlippingBook Publishing Software