ניצת הדובדבן אוגוסט 2020

בריאות וסביבה

אילנה שטיין

זרע הוא סוף - וגם התחלה מאז ומתמיד הקפידו עובדי האדמה לשמר זרעים, להעביר משנה לשנה ומדור לדור. עבודת השימור כללה בחירה של זרעים מהצמחים המוצלחים ביותר, שיניבו יבול משובח, בעל טעם מצוין וערך תזונתי גבוה

עצום וניסיון של שנים ארוכות. כך הפכה אפונת הבר הקטנטונת לאפונת הגינה השמנמנה והמתוקה. כך הפך שומר הבר (שומר פשוט) לשומר הגינה המעובה והעסיסי. כך הפכה אם החיטה לחיטה המודרנית. זה המסע שעברו כל הירקות והפירות שמזינים אותנו היום. אבל בשנים האחרונות חל מהפך: החקלאים הזעירים הלכו והתמעטו, ועימם תרבות שמירת הזרעים. על מאגר הידע העצום והתפקיד החשוב של שמירת

הידע החקלאי שקיים היום. אבות אבותינו החלו להתבונן בצמחים ולחקור את תכונותיהם: גודל, טעם, משך התנובה ועמידות בפני מזיקים. הם סימנו את הפירות הרצויים, שמרו זרעים, והמשיכו להרבות אותם. הזרעים המוצלחים נשמרו משנה לשנה, עברו מיד ליד, משכנה לשכן, מאב לבן ומדור לדור. לצד הזרעים הועבר גם הידע שנאסף במשך דורות. הזרעים היו ועודם נכס שטומן בחובו ידע

שנה, כשבני 10,000- הכל החל לפני כ האדם הבינו שקיים קשר בין הזרע לבין המשכיות הצמח, ובין תכונותיו של הפרי לבין הזרע. בני האדם, שעד לתקופה זו ניזונו מצמחי הבר שגדלו בסביבתם ללא כל שליטה על איכות הצמחים שאכלו, הבינו שהם יכולים להשפיע על עתיד המזון שלהם. בעקבות ההבנה הזו החל תהליך חקלאי שהוליד אינסוף נסיונות של תירבות והשבחת צמחי בר, ובמהלכו צברו בני האדם ידע עצום שהיווה את הבסיס לכל

| www.nizat.com | 02-5473584 |

| 20