עומר שדה

נורית אבני | נופי ילדותו של עומר

עומר שדה 1977-2024

2

ילדות בשובל

3

שיגרת היום-יום בקיבוץ שובל בצפון הנגב, , חייבה את העובדים בחקלאות 1977 בשנת להשכים קום. בשש בבוקר הצטרפו אלה שעבדו במפעל לעיבוד שבבי, בענפי השירות ובטיפול בילדים. בשמונה התאספו החברים בחדר האוכל לארוחת הבוקר, מקובצים על פי מקומות העבודה. איש-איש בצלחתו, חותך עגבנייה ומלפפון לסלט, כשעל השולחן גבינות, ביצים קשות ורכות, דייסת סולת וריבה. בתום יום העבודה מיהרו הקיבוצניקים הצעירים למקלחת ואז לאיסוף ילדיהם מבית הילדים, מביטים בקנאה במבוגרים, שכבר פטורים מהעול ופנויים למנוחה ולכוס קפה של אחר הצהריים. בין החברים, בני וענת שדה - הוא יליד חיפה והיא ילידת פולין שעלתה בגיל שבע עם הוריה ניצולי השואה וגדלה בתל אביב. על אף שבגרו

בעיר, לא ראו בה את עתידם. ערכים של הגשמה בחיי קיבוץ הובילו אותם לבחור בגרעין נח"ל של 6 השומר הצעיר ובמסגרתו נפגשו, תחילה בקיבוץ בית ניר ומשם עברו לקיבוץ שובל. בנם עומר נולד ב- . אח לשירה, הבוגרת ממנו בארבע שנים, שהתרגשה לקראת הולדת האח הקטן. מכיוון שאי 1977 ביולי אפשר היה אז לדעת מראש את מין היילוד, ההורים גם לא חשבו על שם. כיוון ששירה נשאלה שוב ושוב לשם שנבחר לאחיה, מיהרו בני וענת להעניק לו שם - עומר. כיוון שעומר היה בוגר בקבוצת התינוקות, ונוצר צורך לחכות עד שהקבוצה תתמלא, שהה התינוק בבית ההורים עד גיל שמונה חודשים. אחר כך עבר לבית התינוקות המטופח, שבו בכל חדר אמבטיה הבנויה למידותיהם וגם גבוהה מספיק כדי שהמבוגרים יוכלו לעמוד בנוחות בזמן הרחצה. בית התינוקות היה ממוקם במרכז הקיבוץ, קרוב לחדר האוכל, והתנועה אליו וממנו רבה. כל ארבע שעות האימהות היו קוטעות את עבודתן ובאות להאכיל את תינוקם, להחליף חיתול לרחוץ, ולשחק איתו. בשאר הזמן הופקדו התינוקות בידי מטפלות מיומנות. אמא ענת עבדה אז בגן הנוי והתניידה ברחבי הקבוץ בטוסטוס עם מכשיר קשר, בעזרתו הזעיקו אותה להניק. משגדל, החל עומר לשוטט בשבילי הקיבוץ, בין חדרי ההורים לבתי הילדים. בדרכו אהב לבקר ברפת

4

מרובת הפרות, ולסככת הטרקטורים. מעל ראשו הטילו צל העצים עבותי הצמרת, וסביבו גינות הנוי המטופחות. באופק תחמו שדות הפלחה והשלחין את תבנית נוף ילדותו. ילד רך, נעים, כזה שאי אפשר לכעוס עליו, היה עומר בשנותיו הראשונות. יעקב, הבן המאומץ של ענת שנים, זוכר ילד שמנמן ומדושן עונג, "שאהב לשבת על ברכי הוריו או על ברכי 14 ובני, המבוגר מעומר ב להתלטף להתחבק ולספוג קרבה וחום. זה היה לי כיף". עומר גדל כשהוא מוקף אהבה ותמיכה גם מבני משפחתו וגם מבני גילו בבית הילדים. הלילות היו סיפור אחר. כילד בפעוטון הרבה להתעורר משנתו וההורים, שחיפשו דרך להקל עליו ועליהם, החליטו לעבור לישון לצידו. בתחילה חשבו שאחרי כמה לילות תיפתר הבעיה, ולא טרחו להתארגן לשינה ממושכת, והסתפקו במזרון ששימש את הילדים למשחק, אליו צורפה כרית בצורת היפופוטם. כשהקושי נמשך, פנו לייעוץ מקצועי שהציע לסכם עם עומר שמפסיקים לישון על ידו, אבל באים אליו במשך הלילה, בהתחלה כל שעה, ומעירים אותו, כך שיראה שאכן באים אליו. תוך מספר שבועות ירד מספר הפעמים בלילה עד שהגיע לפעם אחת. כך נרגע עומר וישן שנת לילה ללא הפרעה, וגם הוריו. עומר התחיל לדבר מאוחר יחסית, תוך השמטת עיצורים רבים, כמו ר' ו-מ' בתחילת מילה. מהמילה

5

הפעוטון של עומר

מוזיקה נשרה הק' והתחלפה בט', בורג היה לבואג וגדר לדדר. כך הפך גם עומר לעומ' – חסר ר'. עד היום יש הקוראים לו בקיבוץ עומ', כשם חיבה שזכור מילדותו. אם אחת המטפלות בפעוטון התקשתה להבין אותו, נהג לאחוז בה בשתי ידיו והפנה אותה לכיוונו כדי ללכוד את מבטה, חוזר על עצמו שוב ושוב, מתעקש על המילים השבורות, עד שהובן וזכה למענה. הסבלנות נדרשה אז לא רק מצד עומר כי אם גם מצד הסביבה. עזרה מקצועית הגיעה מצד קלינאית תקשורת ותיקה, שהדריכה את ההורים בטיפול בליקויי הדיבור. המפגשים עם הקלינאית, שהתקיימו כל כמה חודשים ברמת אביב, היו ימי חג לעומר. הוא התקדם יפה, זכה למחמאות וחיזוקים, ונהנה מביקור אצל הסבים האהובים בתוספת ארוחת צהריים ממיטב הבישולים של סבתא. במסגרת הטיפול בליקוי הדיבור, הכינה ענת כרטיסים עם תמונות של בעלי חיים, אביזרים, צעצועים, כשהמילה המתאימה מצורפת. תוך תרגול יום-יומי של פעולת הלשון והשפתיים, רכש עומר בהדרגה את העיצורים החסרים. הלקות התגלתה גם כיתרון, ובזכותה למד לקרוא בילדות המוקדמת. נורית, או ליתר דיוק "דודה נורית", חברתם הטובה של ענת ובני, בילתה עם עומר שעות רבות. כשנאלצו להעדר מסיבה כלשהי היתה זו נורית שטיפלה בו. בטיוליהם בקיבוץ בהיותו כבן שלוש-ארבע, קיבלה

6

עם האחות שירה

ממנו הסבר מפורט איך עובדת ה"דְרִיל", מכונת הזריעה, ובתמורה התבקשה לתת הסבר על אופן פעולתו של קומביין, באמצעות חוברת ייעודית, בעוד עומר עוקב אחר התמונות. וכשליווה את אמו או את נורית בעבודה בתחזוקת גינות הנוי של הקיבוץ, הפליא להשתמש בכלים השונים כגנן מיומן. לעיתים היה עוזר להעמיס את ערימות הגזם על עגלת טרקטור הנוי הקטן, ולפעמים נהג ללכת בעקבות הצינור הארוך שיצא מהמרסס, כי בקצהו, אוחזת במוט הריסוס, היה מובטח לו שיפגוש את נורית או את אמא. נורית זוכרת שבטרם השתלט על ליקויי הדיבור נהג עומר לבקש ממנה לטייל איתו לאאת (רפת) והוסיף הסבר – פאות מו... (פרות) עד שהובן. עומר בלט בקומתו ובממדי גופו, בהשוואה ליתר הילדים בקבוצתו, אך גם בטוב לבו, בסקרנותו ובדחף העצמאי האין סופי לתנועה במרחב. פעילויות השגרה בגן הילדים לא שבו את לבו והעדיף עבודות בנייה בחצר תוך שימוש בחבלים לארגון מבנים מסובכים. בנוסף, לא היסס לטפס על סולמות ולהעפיל לגגות כאשר סקרנותו הובילה אותו לשם. עומר ואחותו שירה גדלו כמובן בשני בתי ילדים נפרדים, כל אחד עם בני גילו כשמדי יום, בארבע אחר

7

עומר והגדי שגידל במשק הילדים

8

הצהריים הלכו לבית ההורים. בשמונה בערב היו ההורים מחזירים אותם לבית הילדים, שם חיכתה להם המטפלת שנשארה איתם עד שיירדמו. שתי שומרות לילה היו נענות לקריאות הילדים, וגם עורכות סיבובים לוודא שהכל בסדר ולכסות היטב בשמיכה. באותן שנות ילדות מוקדמת, כך זוכרת שירה, הציקה לעומר לא פעם ואהבה להתגרות בו. כדי למנוע את הריב, בחרו ההורים, שהיו עדיין חסרי ניסיון בגידול ילדים, להפריד בין האחים, כך שכל ילד יעסוק במה שחביב עליו ומתאים לגילו בליווי אחד ההורים. למעשה גדלו השניים במידה רבה כילדים יחידים, מה שאמנם מנע מתחים, אך גם הרחיק ביניהם מעט.

הסקרנות של עומר תרמה לקשר עם אבא בני, שהיה אחראי על ההגברה בהתכנסויות ובחגי הקיבוץ. עומר אהב ללוות אותו בעיסוק הזה ושמח לקחת חלק. בנוסף תמיד עלה איתו לבמה בפסח לשירת "אחד מי יודע".

עם הכלב טוד

בעלי חיים היו אהבתו הגדולה של עומר. עוד בילדות נקשר למשק החי, שכלל מבחר מרשים של קופים, ארנבים, טווסים, ברווזים, אווזים, נחשים. ילדי הקיבוץ נהגו לבקר ב"משק הילדים" כחלק משגרת היום יום, ובשנות בית הספר גם עבדו בו. כל ילד קיבל לאחריותו גור או גוזל ובמעין חיקוי לתהליך הטבעה דאג לו וגידל אותו. עומר נקשר למשק ברגישות ובחמלה, ובילה בו שעות רבות. התפקיד הנחשק ביותר היה "אחראי פלוס קופים" - בו זכו רק הילדים האחראיים ביותר. תפקידם היה לדאוג לכך שכל כלובי החיות מאויישים במטפלים הצעירים וגם להשגיח על הקופים, שנחשבו ליקרים במיוחד. עומר זכה למלא תפקיד זה פעמים רבות. מי שרצה להשקיע שעות נוספות, הגיע גם בשעות הערב לפעילות שנקראה מבצע – שכללה השגחה על בעלי החיים, מתן חיסונים, ומעקב אחר התנהגותם והיחסים ביניהם, כדי שלא יתקפו זה את זה. אחת המשימות היתה, להפגיש בין החיות, כדי לקדם את תהליך הרבייה. על אף גילם הצעיר של הילדים,

9

הטבע היה המורה הטוב ביותר בשיעור הזה לחינוך מיני. במסגרת הפעילות הנוספת במשק החי נערכה תחרות. מי שהצטיין והשקיע מאמץ מיוחד, קיבל פרס: טיול במשקי החי בישובי הדרום. עומר נחשב לאלוף המבצעים, ופעמים רבות זכה בסיור הפרס. עבור הילדים הזוכים זו היתה חוויה יוצאת דופן, שכללה התנסות מיוחדת כמו שחרור יוני דואר, ובסוף היום פינוק מיוחד - גלידה. את תחושת האחריות המופלגת שאפיינה אותו, ביטא עומר כשהיה בן שבע לערך, עת נשאר לראשונה ללא ההורים אצל חבר לקבוצה. שאלנו אותו אם בנוסף לכך שהוא נשאר עם חבר, האם לבקש גם מההורים של ענת להגיע לגיבוי. פניו של עומר הרצינו, והוא שאל בדאגה אם גם שירה תהיה. לשאלתנו למה זה חשוב ענה: "כי אני לא יכול לטפל בהם לבד...". בשנות בית הספר היסודי החל עומר להתעניין במיוחד בעופות דורסים. הוא וחברו הטוב אור נהגו לצאת, רכובים על אופניים, למעקב אחריהם בסמוך לקיבוץ, מנסים לאתר עיט, נץ או בז ממשפחת דורסי היום. הווי המעקב התפתח גם הוא לתחרות בין הילדים, תוך צבירת נקודות על כל תצפית ואיתור ציפורים דורסות נדירות לא רק בסביבת הקיבוץ כי אם גם בטיולים בארץ. המדדים לזכייה בניקוד גבוה, מלבד נדירותה של הציפור, כללו זווית ראייה, מאיזה מרחק ביצעו את התצפית והאם מקרוב או מרחוק. אביו של אור היה קצין בקבע, והוא ארגן לעומר ולאור סוף שבוע של תצפיות דורסים סביב מצפה רמון

עם סבתא פולה (מימין) ואמא 6 יום הולדת

10

עומר, אמא, שירה ואבא

לומדים עומר ושחף

11

בהשגחת מנהל בית ספר שדה. הנהג הצבאי לקח אותם לשם ביום שישי, הם אכן ערכו תצפיות בערב ובשבת בבוקר, ואז התקשרו לנהג וביקשו ממנו לקחת אותם לעין עבדת. האתר לא היה מוסדר אז, ועומר הכיר אותו במידת מה מטיולים קודמים. לבקשתם הוריד אותם הנהג בחלק העליון של הנחל ואסף אותם בקצה המסלול כעבור מספר שעות. למרבה המזל ההרפתקה הזו של שני ילדים צעירים מטיילים לבד במדבר נגמרה בשלום. התחביב זימן לעומר סיכונים לא פשוטים. באחד הימים הבחין חבר קיבוץ בעומר ניצב על גג גבוה של מגדל תערובת ברפת, מנסה להתקרב לתנשמת. החבר מיהר לטפס לגג, וליווה את עומר בדרכו למטה בסולם הברזל. ילדי הקבוצה אהבו במיוחד מה שכינו "סיבוב פחים", נבירה בפחי האשפה ברחבי הקיבוץ, בחיפוש אחר חפצים שנזרקו. בעיני הילדים הם נחשבו לאוצרות שאפשר לחדש ולהשתמש בהם. יום אחד מצאו

12

חוברות עם תמונות עירום. מה עושים עם השלל המרגש הזה? מחביאים מתחת למיטות. לפעמים תפסו האומץ והיוזמה היצירתית של עומר כיוונים בלתי צפויים ואף מסוכנים. אחד מחבריו סבל מפוליפים באף והיה עליו לעבור ניתוח להסרתם. עומר, חבר טוב שכמותו, החליט לעזור לילד, ששמח על הסיכוי להימנע מהניתוח. בעזרת מברג חיטט במעלה אפו של החבר, מנסה לאתר ולחלץ את הפוליפים. מפתיע ככל שזה נשמע, הכול הסתיים בטוב, ללא דימום או חבלה, ולא נרשם כטראומה מיוחדת. בכל מקרה הניתוח בבית החולים לא נמנע. במשפחת שדה תמיד אהבו לטייל ובני המשפחה זוכרים שפע רגעים יפים שחלקו עם עומר. "כשענת תכננה את הגן הלאומי בבית גוברין", נזכר האח המאומץ יעקב, "היינו זוחלים במערות מסתור וקולומבריום ברחבי חבל לכיש ועומר, תמיד סקרן וכמעט חסר פחד, זחל בתוך מחילה שהיתה מעט רחבה מגופו, מבלי לדעת לאן אתה זוחל ומה ממתין בקצה. זה לא מצב שכל אחד מצליח להתמודד אתו, אבל עם עומר זה תמיד היה כיף גדול". שנות הילדות התחלפו בשנות הנעורים ועומר חיפש גירויים ואתגרים ומשימות לביצוע, יצירה ובנייה. בכתה ה' השתלבו ילדי שובל בבית הספר של קיבוץ בית קמה. תקופת האיחוד בין ילדי שני הקיבוצים היתה כרוכה בחוויה של חופש, בתחושת עצמאות והתבגרות, רחוק מהמעורבות של ההורים. עד שעות הצהריים למדו ואחר כך השתלבו בחוגים. עומר בחר כמובן בחוג צפרות. , קיבל מאחיו יעקב מתנה ייחודית ומרגשת: אתון קטנה, ממש בת כמה חודשים. 11 כשעומר הגיע לגיל היא הופיעה כשלראשה זר בוגנוויליה, נישאת על ידיו של יעקב, שהניח אותה על הרצפה בביתו של עומר. האתון המבוהלת עשתה כמה שפגאטים נוגעים ללב על המרצפות החלקות, אל מול עיניו המופתעות והזוהרות של עומר שליבו עלה על גדותיו. האתון קיבלה את השם שרקיה ונבנתה לה מכלאה. כדי שלא תהיה בודדה נמצא לה גם חבר, חמור זכר בשם ג'חש. למרבה הצער מתה שרקיה וג'חש נותר לבדו. עומר ריחם על החמור שנותר בבדידותו, ולא הסכים לרתום אליו אפילו עגלה קטנה. אחרי כמה שנים נמצא לו מקום חדש בחווה שגידלה חמורים לצרכי תיירות. עומר וחבריו לא פיספסו הזדמנות טובה למעשה קונדס הגון: בבית הילדים נהגו המטפלות לאכול יוגורט עם סובין לארוחת הבוקר. עומר הגה רעיון לערוך ניסוי - את הסובין של המטפלות החליפו בתערובת שאכלו החמורים. במשך כמה ימים המטפלות לא הרגישו בהבדל, עד שעומר התוודה, לא לפני שהשיג חסינות: הובטח לו שלא יכעסו עליהם.

13

14

ימי הנעורים

15

החל מכיתה ז' למדו ילדי שובל בתנאי פנימייה, במוסד החינוכי מבואות הנגב, המשותף לארבעת קיבוצי האזור - שובל, להב, דביר ובית קמה. לכל שכבת גיל ניתן בית משלה ובו חדרי שינה וכיתות לימוד. אלה היו שנות הגילוי של כוחות הנעורים והפעילות החברתית, חברות בתנועה, שותפות בוועדות ואחר כך להדרכה. לצד הפעילות החברתית החלו גישושי בן-בת, סודות ולחישות של מי-הולך-עם-מי. כבר מהימים הראשונים בפנימייה, על אף שבלט בכישרונותיו יוצאי הדופן, נראה שעומר עצמו עדיין לא הכיר בהם. גילויי התנשאות או שחצנות היו רחוקים ממנו, וכך נשאר, צנוע ונעים הליכות. לסביבתו לא היה ספק שהוא המוביל, שסוחב אחריו את החבורה בכוח מנהיגות טבעית. היתה זו מנהיגות שקטה, ששילבה בין הנהגה להסכמה תוך פשרה והקשבה. בני כיתתו העריכו וכיבדו את אישיותו, את יכולת הראייה ממעוף הציפור ועם זאת תוך תשומת לב ורגישות גם לחלש שבחבורה. היה מי שאמר: "כל מילה שלו נחשבה. העריכו אותו עד כדי הערצה. אנשים היו מוכנים ללכת אחריו". אחרים הזכירו את השילוב בין שיקול דעת, היגיון וקור רוח. אם קרה משהו, עומר ידע לטפל במצב בדרך מאוזנת, אף פעם לא בשליפה מהמותן. ניכרה בו בשלות בוגרת למרות גילו הצעיר. עם זאת, אלה היו השנים בהן איבד עניין בלימודים הפורמליים. הישיבה בכיתה, שגרת ההקשבה, מה שאפשר לכנות הליכה בתלם בית הספר כמוסד, לא דיברו אליו. הוא החל לזלזל בלימודים ולא פעם מצא עצמו נרדם בשיעורים או לא מגיע אליהם כלל. התלמיד המצטיין מבית הספר היסודי, שתמיד הקדים בלימוד החומר את חבריו לכיתה על אף שהיה צעיר מהם, ויתר כעת על ההישגים ולא מצא טעם להמשיך להשקיע בהם. ההורים הבינו לליבו. ובדרכם אפילו עודדו את המרד שבחר כנגד הפדגוגיה המסורתית. הם, שהיו עבורו השראה לעשייה ולהגשמה עצמית, דוגמה להליכה אחר נטיות הלב, לא ניסו להניא אותו מהתמקדות בחיי חברה, ממעורבות בפעילות בתנועה. שהרי הבחינו ביכולת העשייה שלו והעריכו אותו על כוחו לבצע, להגשים, להשפיע. והלימודים? אפשר היה לסמוך עליו שעוד ידביק אותם. עד שבשנות התיכון נמצא גם מחנכו, אמנון אברמוביץ ז"ל מקיבוץ בית קמה, כבעל קשב והבנה לתלמידו, וגם הוא תמך בו וכיבד את דרכו. עברה האחות שירה לירושלים, ללמוד בבית ספר לאמניות וענת עברה איתה. עומר נשאר 16 בגיל כששירה התגייסה לצבא, חזרו השתיים 18 עם אבא בקיבוץ, ובסופי שבוע התאחדה המשפחה. בגיל לקיבוץ. בשנים הללו עבד בני בתל אביב כיועץ ארגוני, ובערב שב לקיבוץ. במצפון לא שקט של הורה, ביקש אז לפצות את בנו על שעות אחר הצהריים שבהן נעדר מהבית. בני נהג לעבור בין חדרי הכיתות, בחיפוש אחר עומר. על אף השעה המאוחרת, כששניהם יושבים במכונית, התארכה השיחה בעיקר על "איך עבר עליך היום". לעיתים צמצם אותה עומר לדיווח קצר, הסתפק ב"שלום, הכל בסדר", וחזר לפעילות עם חבריו, משאיר את אביו לתהות למי משניהם היתה השיחה חשובה יותר. במסגרת עבודתה של ענת להקמת הגן הלאומי בבית גוברין, התלווה אליה עומר לא פעם, וכך הכיר

16

מקרוב את סוגי המערות. באחד הביקורים במקום, בעוד האם ובנה בוחנים איזה מערות קבורה ייפתחו למבקרים, נמצא פתח הכניסה המקורי לאחת מהן חסום ואפשר היה להשתחל לתוכה רק מפתח עליון. המערה התגלתה מוצפת מים עד לגובה המותניים. ענת קפצה פנימה ראשונה וקראה לעומר להצטרף קפץ, בעודו ממלמל בהערכה: "איזו אימא את...” 12 אליה. עומר בן ה שיעור ההיסטוריה המיוחד הושלם כשהגיע מועד בר המצווה של עומר, ושטח גן בית גוברין, כולל המערות שבו, נבחר לציון האירוע. ביום שישי, לאחר סגירת האתר למבקרים, התאספו עומר - בלבוש חגיגי על פי צו האופנה בהדרכתה של שירה - בני משפחה וכמה חברים, נכונים למשימת האירוח המיוחד. מאחר שבאותו שלב מערות מרשה (האתר הארכיאולוגי תל מרשה. כיום חלק מהגן הלאומי בית גוברין) עדיין לא נפתחו למבקרים, הוחלט לאפשר רק לצעירים סיור בהן ולמבוגרים הוצע סיור במערות הפעמון, שההליכה בהן כבר הותאמה למבקרים בכל גיל. אבל האורחים, ובהם גם אלה שלא היו מיטיבי לכת, הפתיעו וביקשו לסייר דווקא במערות מרשה. המסלול במערות, שכאמור עדיין לא הוכשר, חייב תאורה מתאימה. על כן הוחלט שחתן השמחה ויעקב יאירו את הדרך בעזרת פנסים ויובילו את ההולכים. בתום המסלול, כשיצאו הצועדים מחשכת המערות לאור היום, חיכתה להם ארוחה מתוצרת קייטרינג שדה.

עומר ושירה בפורים

17

אולי לא היתה זו ארוחת גורמה, אבל לאחר הסיור הממושך נהנו האורחים הרעבים. אחר כך צפו הכול במצגת קצרה על ילדותו של עומר, ובסיום שרו עומר ואביו את "אני ואתה נשנה את העולם". שיר של תקווה לעולם טוב יותר. מכיתה ט' ועד היציאה לשנת י"ג היו בני הנוער בקיבוץ מחוייבים בבחירת ענף חקלאי שבו יעבדו. הם בחרו בגד"ש – גידולי שדה. תפקידם היה בעיקר בהשקייה, בהעברת צנרת אלומיניום, ובעבודות הטרקטור. אבל הנערים היו עדיין צעירים ולא החזיקו ברישיון לטרקטור. מה עושים? עם התמשכות העבודה, החליטו רכזי הענף לבחור נער אחד אחראי שאפשר לסמוך עליו, והוא ינהג גם ללא רישיון. חיפשו, עקבו, בדקו, ובחרו בעומר. ביקשו לסגור את 90 באמצע שנות התיכון, כשהקיבוצים שנקלעו למשבר הכלכלי הגדול של שנות ה המוסד החינוכי מבואות הנגב, באה יוזמת המנהיג של עומר לידי ביטוי מובהק. שלושה נערים מבני השכבה החליטו לצלם סרט שיציג את הפער בין תפיסת המבוגרים את הפעילות במוסד לבין הפעילויות שמתקיימות בו בפועל, בתקווה שכך תימנע סגירתו. הנערים בנו תסריט מתוחכם כך שידבר אל המבוגרים המקובעים בתפיסתם, תוך המחשה של המציאות. בועז צירקל הופקד על העריכה, שחף עין גדי על הקריינות ועומר על ההפקה.

שלושת עורכי הסרט: שחף, בועז ועומר

בכוח כישוריו הוביל עומר את הביצוע: בחר את זוויות הצילום, את הלוקיישן (ביציאה מחדר האוכל), גם היה איש הקול וההקלטה. עם המוצר המוגמר עברו הנערים בכל ארבעת הקיבוצים, השתתפו בשיחות קיבוץ ושיכנעו את החברים לא לוותר על המשך קיומו של המוסד. הם הצליחו במשימתם. "כשעומר

18

דיבר אפשר היה לראות איך המבוגרים מקשיבים לו ברוב קשב ואיך גאה ליבם על הצעיר הזה שמדבר בלהט ובאמונה שלא היו אופיניים אז לבני הנעורים", התלהב אז אחד מחברי הקיבוץ. לאחר זמן מה הושגה פשרה באשר לעתיד הפנימייה, והוסכם שילדי להבים יצטרפו לילדי הקיבוצים וילמדו במוסד החינוכי המשותף. נראה שיוזמי רעיון השיתוף לא הבינו שכך נוצרו מעין שני מחנות: הקיבוצניקים והעירונים. שתי קבוצות עם שאיפות סותרות. ילדי הקיבוצים החשיבו עצמם מבוססים, מוצלחים, עדיפים עד כדי התנשאות, שעיקרה נבע מהשקעה בפן החברתי ובמה שראו כ"החיים עצמם", ובשפתם "הדבר האמיתי". הההפרדה בין הלימודים בבית הספר ככורח לבין הפעילות החברתית כערך שעליו גדלו, הצטיירה כמנוגדת להשקעה של ילדי להבים, שהתרכזו בהצלחה בבחינות, בציונים גבוהים, בשאיפה לתעודת בגרות. ככל שטיפסו בסולם הכיתות, הפכה ההפרדה בין שתי הקבוצות ברורה יותר והקיבוצניקים קבעו לכאורה כלל מתריס: להיות תלמיד טוב זה לא העיקר. גם אלה מביניהם שהשקיעו ולמדו ידעו שהעיקר מתקיים בשעות הפנימייה, במה שכינו מדעי הדשא. ובכלל, מי יכול לקום בבוקר אחרי שהפעילות החברתית הסתיימה באחת לפנות בוקר. גם כשהדרך הזו היתה מוסכמת ומקובלת על רוב חבריו לשכבה, עדיין התבלט עומר כקיצוני בתפיסתו ויישם אותה במלואה. במיוחד בחברות בוועדת תרבות, באירועים שתמיד דחף להעלות בהם את הרמה, לחשוב על משהו מחדש ובאופן שונה, להשתמש בפירוטכניקה, לשפר את התאורה. השחל"צ (שבוע חילוץ עצמות) המסורתי, שכלל פעילות ספורטיבית משולבת באירועי בידור וכיף, הוא דוגמה מובהקת. לקראת השבוע קיבלו הנערים תקציב והיו אחראים על חלוקתו לימים השונים, שקדו על בניית לוח זמנים יומי, פרסום ואחריות לפעילות עצמה. גם בארגון ערבי תרבות ומסיבות השקיעו. עד היום זוכרים החברים את מסיבת פורים. על ההכנות למסיבה עבדו שבועות רבים, ועומר זכור לחבריו כמארגן וכמפיק. במסיבה כיכבו עומר וחברו שחף כתקליטנים, כתבו לה את קטעי ההומור וגם לקחו על עצמם את ההנחייה. ההורים חששו שהמסיבה תהיה רוויית אלכוהול ולכאורה צוות המוסד לא עמד במשימה ואיבד שליטה על הנעשה, אך הצעירים נותרו לשמור על המסגרת, ובראשם עומר. הוא היה זה שזיהה את הקו אדום שאסור לגלוש ממנו להפקרות. לבסוף התברר שלא כצעקתה, הנערים עמדו במבחן וכמויות השתייה היו מוגבלות. למרות אהבתו של עומר למעשי קונדס, כשהיה מעורב בכך סיכון לחבריו, ידע לעצור ולעמוד על המשמר. עומר השתתף במסגרת אזורית באימוני אתלטיקה ובסוף השנה הוזמנו האתלטים הצעירים לטיול באילת. בטיילת היה גשר שנאסר לקפוץ ממנו. כשהנערים התערבו ביניהם על קפיצות מהגשר המסוכן, היה זה עומר ששם קץ להשתטות. במהלך מסיבת הסיום של י"ב עמדו כמה נערים על הבמה, והחבר שחף קרא בטון ציני את דברי הברכה

19

שכתבו יחד. עומר היה רגיש לכך שאין זה הטון המתאים, הכניס לו מרפק עדין ולחש "תקריא ברצינות". עומר היטיב לראות את התמונה הכללית, אך לעולם לא התעלם מחבר שהיה צריך את עזרתו. "נסענו להופעה בתל אביב של גל"צ בפארק", נזכר החבר שחף, "הייתי ציפלון וחששתי מהקהל הצפוף בפארק הירקון. עומר עשה איתי הסכם, שהוא מרים אותי כל כמה דקות כדי שאוכל לנשום אוויר מעל לראשי האנשים. לא אשכח זאת". נודע לנערים משובל אודות תחרות ארצית של המועצה למניעת תאונות דרכים. הם שלפו 17 כשהיו בני מאתר הגרוטאות של הקיבוץ מכונית הרוסה, הרימו אותה באמצעות מלגזה, הניחו בה קרח יבש כדי להשיג אפקט עשן היוצא מהמנוע כמו לאחר תאונה, ומישהו גם הוסיף טקסט וקרא: "תאונה, תאונה, צריך להיזהר!" הכול צולם לסרט ונשלח לתחרות. במקביל לכל אלה לבלבו חוויות וריגושים ראשוניים בין המינים. גם בגיל שרוב הבנים חשים מבוכה ליצור קשר עם בת שמוצאת חן בעיניהם, עומר עמד בכבוד במשימה. גבוה ובולט במראהו, נהנה מהצלחה בקרב הבנות, שלא נותרו אדישות. סגנון יצירת הקשר והחיזור גם הוא תאם לתבנית הנוף. בעיר יוצאים היה שם הקוד לדייט 90 לבר או לבית קפה, בקיבוץ של פעם בילו בגורן, ובשובל של ראשית שנות ה- "סיבוב פרות" - הליכה רומנטית בריח הזבל ניחוח חציר סביב הרפת. לאחר הפעילות העניפה כחבר בתנועה, נסללה דרכו של עומר להדרכה. פעילות מיוחדת במסגרת "השומריה", אירוע שמקבץ את חברי השומר הצעיר מכל הארץ, היה מגדל מים שאת הקמתו יזם, על אף שבנייתו היתה אתגר ולא היה ברור איך יצליחו להעמידו. רם ונישא הוקם לבסוף המגדל, שבתחתיתו תוכננה בריכה ובראשו משאבה שתעלה את מי הבריכה ותפיל אותם מטה ותצנן את האוויר בחום הקיץ הלוהט. על אף חוסר הניסיון, בשלב תכנון המגדל, עומר לא חשש ולא דאג. הרי לצדו עומדת תמיד אדריכלית נוף קרובה במיוחד, אמו, הנכונה לכל קריאה לעזרה ויעוץ. וכך ניצב המבנה ועמד על תילו מן היסוד, נתמך ונקשר, והיה לגאוות השומריה. "לאחר שקיבלנו רישיון נהיגה", מספר שחף, "היינו להוטים לנהוג וקפצנו על כל הזדמנות. חברי קיבוץ שהיו צריכים להגיע לנתב"ג נהגו לבקש מאיתנו הסעה, כשהם משלמים על הדלק. עומר ואני חברנו לביצוע המשימה, ומשהורדנו את הטסים בנתב"ג נהגנו להמשיך לטייל. לפעמים לתל אביב או לים, ויום אחד עומר הציע: בוא ניסע לסיור ביד ושם. וכך עשינו". בסוף י"ב נסעו שחף ועומר וחבר נוסף לטיול בדולומיטים. באחד הטראקים נתקף שחף חרדה קלה. עומר הבין מיד את המצב, והציע שינוי במסלול, כדי להקל עליו. בסוף הטיול הגיעו לונציה והתרשמו במיוחד מהפסיפסים העתיקים. לאחר דיון שניטש על טיבם של הפסיפסים, כתב עומר ביומן הטיול: הגיון צרוף: אין פסיפסים צבועים, ( עומר שדה, פרופסור לפסיפסים) יש פסיפסים צבועים, (שחף עין-גדי, פרופסור לפסיפסים צבועים)

20

עומר בהכנות לשומריה

21

עם סיום התיכון, הגיע רגע ההחלטה על המשך המסלול. עומר, כמו רבים בקבוצתו, החליט על שנת שירות, שנקראה גם שנת י"ג. הוא נשלח למוסד החינוכי עיינות ירדן בקיבוץ עמיר. השמועה היתה שעומד להגיע קליבר רציני, אך החניכים לא תלו בכך הרבה תקוות. רק משהגיע עומר, הבחינו מיד עד כמה טעו ביחסם הספקני. המדריך החדש התגלה כמנהיג, ליכד את האנשים סביבו, הביא לשינוי והחל להניע תהליכים. כמו אחיו הדרומי, היה עיינות ירדן מוסד משותף לארבעה קיבוצים בצפון: שמיר, עמיר, דן ולהבות הבשן. אלא שבאותם ימים ממש הפך המוסד החינוכי לבית ספר דמוקרטי לכלל ילדי המועצה האזורית גליל עליון, מצב שהכתיב בנייה מחודשת של הקן הצפוני. בתנועה ביקשו לעשות הכול כדי שהחניכים ימשיכו להגיע ולקחת חלק בפעילות, והאתגר הוטל על עומר. בצעד ייחודי ראשון של בניית אמון, עבר להתגורר באחד הקיבוצים שפרשו מבית הספר, מתוך מחשבה שכך יחזק את הקשר בין בני הנוער בקיבוץ לתנועה. עופר רימסקי היה אחראי על עומר, וריכז את הסמינר הצופי של השומר הצעיר. מדובר באירוע גדול ומורכב, הנמשך שבועות ודורש גם כוח פיסי וגם יכולות הדרכה והובלה של חניכים, המגיעים מכל הארץ ואמורים לעמוד יחד במגוון משימות מורכבות וחלקן אף מפחידות כמו אומגה גבוהה וארוכה או הליכה בנחל כנגד הזרם. "נהגו לומר", מספר עופר, "שלמעשה עומר הוא הרכז של הסמינר ואני

22

העוזר שלו. שמעתי על עליו שנתיים לפני שהגיע לתנועה, אבל כשהכרתי אותו מקרוב, אני יכול להעיד שהוא האדם הכי מרשים ובעל יכולות שהכרתי בחיי". כיאה לאיש שטח, עומר לא זז בלי ה"לדרמן" (אולר איכותי). חבריו מספרים שבאחד הימים נרדם במיטה כשהלדרמן הפתוח בידו. הסיפור הסתיים בחתך בישבן ובטיפול הולם במרכז הרפואי פוריה.

4 רצה הגורל, ועוד לפני תחילת הפעילות השגרתית, ב- עמדה להיערך עצרת השלום בכיכר מלכי 1995 בנובמבר ישראל. עומר התעקש שיש לקחת את התלמידים לעצרת, בטיעון שזהו חלק מחינוך לדמוקרטיה ולשאיפה לשלום. הרכזת היססה בשל ההיערכות המורכבת והאחריות לחניכים, אך לבסוף השתכנעה. באוטובוס מהגליל העליון הגיעו חניכי הקן לכיכר, ולפני שהתפזרו, סוכם שייפגשו ליד . בתום העצרת, 21:30 הכספומט של בנק המזרחי בשעה עומר והרכזת היו ראשונים להגיע לנקודת המפגש בשעה שנקבעה. בעודם מחכים לחניכים, הבחינו במהומה בכניסה לבניין העירייה.

שחף ועומר בפורים

"שמעת את היריות?" שאל עומר את הרכזת. השמועות החלו לרוץ, וכשהגיעו הילדים מיהרו הרכזת והמדריך להעלות אותם על האוטובסים ופנו צפונה. במהלך הנסיעה חזרה שמעו ברדיו את הודעתו של איתן הבר. רבין נרצח. בשבועות שלאחר מכן התקיימו בקן ההולך ונבנה פעולות בנושא שנאת חינם ובקונפליקטים בחברה הישראלית, תוך מחשבה ותכנון איך להתאים את הדברים ליכולת ההבנה של החניכים בהתאם לגילם. מכאן המשיך עומר באתגר הבנייה וביסוס הפעולות בקן. במקום מרוחק, כשהוא נאלץ לפעול לבדו, היה עליו ליצור את המודל, לגייס מדריכים ולמסור להם חומר רעיוני שאותו יעבירו לחניכים. מנוסה ומיומן, ידע לכוון ולהקים מן היסוד, עד שגם בהנהגה וגם רכזת הקן למדו להעריך את כישוריו כמי שניחן בתבונה, בכריזמה ובאותו כושר מיוחד להוביל ולהשפיע. כך גם החניכים הבינו במהרה שזכו במדריך מקורי, מצחיק-רציני. מנהיג שמחדיר בהם ערכים, אבל גם זה שיודע להפחית מדי פעם מהקפדנות, מחובת המשמעת ומשמירת המרחק בינו לבינם. עוד אירוע בלתי נשכח מאותה תקופה: בל"ג בעומר מתקיים בתנועה "יום הקבלה" בו מצטרפים החניכים מכיתה ו' ומעלה, והופכים לחברים מן המניין בתנועת השומר הצעיר. בעיינות ירדן הנהיגו

23

מסורת מיוחדת משלהם, להעביר את החניכים את נהר הירדן הסוער בחשכת הלילה. כך, באמצע הנהר הקפוא עמד עומר במשך שעות ארוכות, דואג שהילדים יעברו אחד-אחד ובביטחון. במקביל להדרכת הצוות שתחתיו, השתתף עומר בקורס הדרכה למדריכים, השתלמויות וסמינרים, גם כדי להישאר מעודכן ולפגוש מדריכים שנשלחו למקומות אחרים וגם לטייל. בימים של חופשה קצרה משגרת הפעילות, נהנה מפגישה בפנים מוכרות, סיון, חברתו ממבואות הנגב, שבאותם ימים היתה בשנת שירות בקומונה בכפר סבא. היתה זו מנה של חיבה ותמיכה להמשך שיבוא, רגע לפני שחזר לצפון הרחוק ולמשימות הבאות.

במהלך אותה שנה, נבחרו עומר ולינור זידנברג, חברתו מאז כיתה ה', לעמוד בראש קבוצה של חניכי התנועה במסע לפולין. היתה זו עבורם הנסיעה השלישית למחנות ההשמדה ולאתרי הזיכרון. הפעם הראשונה היתה כנציגי השכבה בכיתה י"א והשנייה עם כל תלמידי כיתה י"ב. כשהיה צריך לבחור בדמות בולטת ובמי שמוכשר לדבר, לשאת דברים, לרוב בחרו בעומר וכך גם הפעם. לפני הנסיעה, נוכח עומר שוב עד כמה הוא יכול לסמוך על כישורי אביו. יומיים לפני הטיסה התקשר ודיווח להורים שאינו מוצא את הדרכון. היה ברור שמדובר במצב חירום וחיפוש ראשון לא העלה דבר. אבל בני לא ויתר, התאמץ "לחשוב עומר" ולחפש שוב כדי לאתר את המקום שבו עשוי להיות מוטמן הדרכון. התברר שידע למצוא – הדרכון נשאר מונח כסימנייה בתוך אלבום תמונות. המסעות לפולין היו לצעירים אמצעי היכרות עם עצמם, כעין חיבור בין הערכים והחינוך שקיבלו לבין חיי היהודים שעליהם למדו. את ההדרכה ולימוד ההיסטוריה שקדמו לנסיעה הוביל זרם ירושלמי חילוני הומניסטי שהיה חלק מתנועת השומר הצעיר ונקרא "מעגל אחר". לצברים, שגדלו רחוקים מהדת ובמנותק מאורח חיים יהודי אורתודכסי, היה זה כגילוי עולם חדש. עומר ולינור מצאו עצמם מרותקים לתרבות יהודית, לטקסים יהודיים ולהווי החיים בקהילות טרם השואה. לעומר היה המסע לפולין גם חלק מחזרה למקום שבו צמח השורש המשפחתי הפרטי. מאז ומתמיד גילה רגישות להיותם של סבא בנו וסבתא פולה, ניצולי גטו לודג', והדוד ישראל והדודה מילה, ניצולי אושוויץ, כולם מצד אמו - אבל לא חלק את החווייה הזו עם איש. אפילו במהלך שלוש נסיעות לפולין לא סיפר על מעורבתו האישית וכדרכו שמר עליה בפינה אינטימית בינו לבינו. רק ביום השואה עשה לו מנהג קבוע, לעלות לקבר סבו וסבתו בכעין טקס התייחדות פרטי.

24

25

26

השירות הצבאי

27

מאז ימי ילדותו התמודד עומר עם בעיה אורטופדית בכפות רגליו, כשבאחת מהן היה המצב מורכב במיוחד. במשך שנים סבל כאבים, מוגבלות בתנועה והגבלה בפעילות ספורטיבית. אבל לא נער תחרותי כמוהו ייכנע לתכתיבי הגוף. כיוון שכדורגל היה עבור הבנים כעין מבחן סמלי לגבריות, ועומר התקשה לרוץ ולנתר, בחר להיות שוער. הוא הסתער היטב על הכדור ועל אף המגבלות נחשב למצטיין. אחר כך בחר בענפי ספורט שאין צורך להריץ בהם את הרגליים, הדיפת כדור ברזל, שחייה, זריקת דיסקוס - ענף שהתחרה בו ואף זכה בתואר אלוף הארץ. ומי אמר שזורק דיסקוס לא יכול גם לשיר? עומר הצטרף למקהלת המוסד החינוכי, ואף נסע במסגרתה לכנס מקהלות ארצי. הגיע מועד הגיוס לצבא. בשל המגבלה הרפואית, עומר עבר טירונות בת חודש, גם אם תוך 1996 ב קשיים בשל מצבו הפיזי. כבר באותו שלב ידע שהוא מועמד לשרת בסיירת מטכ"ל, שהיתה שם נרדף למצוינות, תחכום ואומץ לב. אמנם לא הוסלל לתפקיד קרבי, אבל עדיין נפתחה בפניו אפשרות לתרום מכישוריו 31 כבעל פרופיל הפיקודיים ומתכונותיו האישיות באגף המבצעים של הסיירת. כחצי שנה לאחר גיוסו, כבר הכירו מפקדיו . אבל כאן התעוררה בכל זאת שאלת 1 ביכולותיו והחליטו לשלוח אותו לבית הספר לקצינים בה"ד המום ברגליו. הוא לא ויתר, והיה מוכן לעשות הכול כדי להתקבל לקורס. כשנדרש להביא מכתב מאורטופד המאשר את כשירותו, שאל את עצמו, איזה אורטופד יהיה מוכן לקבל על עצמו אחריות להמלצה שעלולה לסכן את מצבו הבריאותי של החייל? הצירוף אי אפשר לא היה מוכר במילון משפחת שדה, ועומר ידע שההורים לצידו והוא יוכל לסמוך על תושייתם לחלץ אותו ממצבים קשים. גם הפעם התגייסו ענת ובני. אותר אורטופד, ידיד משכבר, שהיה מוכן לקבל מרחוק את תיאור מצבו של עומר . כל זאת בתנאי 1 בצירוף אבחון כללי של הבעייה ברגליו, ולנסח עבורו מכתב מתאים למפקדי בה"ד שבהזדמנות הראשונה יפגוש את המועמד לשירות ויבדוק אותו מקרוב. המכתב עשה את שלו ועומר התקבל לקורס. במפגש עם האורטופד שהתקיים מאוחר יותר, הוא בדק, אבחן, הפעם מקרוב, ואמר לפציינט הנחוש: "קח את הכדורים האלה כשיכאב לך מאד". שלושה חודשים מאוחר יותר סיים עומר את הקורס וחזר ליחידה כקצין. לא מעט חברים רכש עומר במהלך השירות. חלקם קיבוצניקים כמוהו, שמיד דיברו בשפתם המשותפת ובאופן טבעי התיידדו. כשהגיעו העירוניים המחסום לא נשבר בקלות, אבל תוך ימים אחדים, כולם התאחדו למשפחה אחת. עם הזמן זרמה ההשפעה גם בכיוון ההפוך, כשהקיבוצניקים התוודעו לסגנון החיים העירוני וגילו את יתרונותיו: אפשרויות הבילוי, וגם חיבור חברתי לא רק עם כאלה שגדלו בבית הילדים. כור היתוך קראו לזה מנהיגי המדינה בראשית דרכה. תחילה מונה עומר לקצין מבצעים (קמב"ץ). מאחר שהסיירת פועלת כגוף לא היררכי, התייעצות תוך

28

עם שירה בסיום קורס קצינים

הקשבה הדדית בין החיילים לבין הדרג הפיקודי היא מהלך שגרתי ומקובל. כשהבחינו בקצין הצעיר הפועל בשיקול דעת ומתוך שלווה ואיזון, היה מובן למפקדיו שאין מקום להתווכח איתו, על אף חוסר הניסיון, כי אם לשקול את דעותיו והערכותיו ברצינות ובפתיחות. "במהלך שירותי ביחידה בעצם השאיפה שלי היתה להיות עומר", מספר החבר ליחידה יואב מעוז, "הוא כל כך הרשים אותי בעבודה המורכבת והאחראית שלו. למרות שעבדנו קשה, עומר ידע גם לבלות וליהנות מחיי הלילה של תל אביב וסחף אותנו לבלוי בברים, ואפילו לערבי שירה בציבור עם שרלה שרון. הוא גם אהב אוכל משובח ולימד אותנו ליהנות מכל מה שהיה לעיר הגדולה להציע. גם ביחידה חזרה לבלוט החמלה והרגישות שהפגין עומר, במיוחד כלפי החלשים שבחבורה. כך פיתח קשר קרוב גם עם אחרוני החיילים הפשוטים - המכונאי, הנהג, הטבח. כבוד והערכה לכל דרג איפיינו אותו וגם חזרו אליו כשאותם חיילים כיבדו אותו והעריכו את יחסו האנושי. כשצריך היה לחלץ את שחף ששירת איתו, מעונש חמור על נהיגה לא זהירה בג'יפ שהתהפך, היה זה עומר שהצליח להפחית את עונשו של חברו הטוב. תכונה אחת, ייחודית לעומר, הפתיעה אז את חבריו. כשכעס, סיפרו, לא הבחינו בזעם על פניו. תמיד נשאר שקט, שולט בעצמו ולא אִפשר להבין מה מתחולל בתוכו. הוא השרה רוגע

29

גם על סביבתו גם בזמן עימותים עם המפקדים. על אף המחויבות לערכים והאחריות האישית שאפיינו את עומר, הוא ידע גם לעגל פינות כשצריך, והבדיל היטב בין עיקר לטפל. "במגורים ביחידה לא היו מזגנים והיה חם מאד בלילה, נזכר עומר קריגר, "במשרדים, שדווקא היו ממוזגים, נאסר עלינו לישון. ביוזמתו של עומר נהגנו לישון דרך קבע במשרד, למרות שכקצינים היינו מחויבים בדוגמה אישית. בבוקר גילגלנו את המזרנים והחבאנו אותם, לפני שהגיעו שאר הקצינים. באחד הבקרים נתפסנו עם מברשות השיניים ביד על ידי קצין שהשכים קום. עומר לא נכנס ללחץ, בקלילות הצליח להכניס את המצב המביך לפרופורציה סבירה". חגי פינברג, שלימים פיקד על היחידה, היה בוגר מעומר ושירת איתו, מספר, שלמרות שלא עבדו יחד מצאו שפה משותפת, עם מידה סבירה של ציניות וביקורתיות בהסתכלות על המערכת. השניים נהגו להיפגש מדי פעם לארוחות צהריים בבסיס להחלפת דעות. בתקופת השרות התאפשר לעומר לצאת לטיול קצר ביוון יחד עם יואבי. הם הרבו לטייל ברגל ונהנו יחד.

עם יואב ביוון

בתפקידו השני ביחידה, במשך כשמונה חודשים, היה עומר קצין אג"ם של פלוגת המילואים. הוא היה אחראי להכנת תוכנית לפעילות המילואים כדי לסייע ללוחמים, תוך תכלול התנועות השונות. בגדוד המילואים משרתים אנשים בגילאים מגוונים, כבר לא חיילים צעירים בשירות חובה שנכונים אוטומטית

30

לכל פקודה. זר לא יבין זאת, אבל מדובר בתרבות אחרת, עולם אנושי שלא היה מוכר לעומר. חלקם הגיעו לפלוגה מטעמי אגו, כדי להבליט את ייחודם כמה שנחשב לכוח אדם איכותי. אבל גם אז נשאר שנה מפקודיו, אסרטיבי ובשליטה. אם היה מקום לעימות, לא היסס 20 המפקד, שלעתים היה צעיר ב ועשה זאת בדרך בוגרת, ודאי לנוכח גילו הצעיר. עד מהרה למדו המילואימניקים מי הקצין שעומד מולם, והבינו שעליהם ליישר קו. חבר שאייש תפקיד דומה התפעל מיכולתו של עומר לקשור בקלות ובמהירות קשרים אישיים עמוקים, שגם סייעו במילוי המשימות. כזה היה הסגנון וכוחו הייחודי של עומר גם בשירותו הצבאי - מנהיגות שנבעה מביטחון עצמי ולא מאגו נפוח. "כשעומר שירת ביחידה, עבדתי כמורה ורכז חברתי בתיכון אזורי ברנר", מספר האח יעקב, "ובאחד הטיולים הנודדים שעשינו ברמת הגולן, עומר ביקש להצטרף ולהיות מלווה לטיול. התלמידים ובעיקר התלמידות והמורות היו כרוכים אחריו בחמשת ימי הטיול. כל ערב עשינו בצוות סיכום של היום ותכנון היום שלמחרת, ועומר – למרות שהיה בסך הכל מלווה ולא איש צוות מהמניין – היה מאוד פעיל בפגישות הצוות ושוב הפגין את יכולותיו. סבל עומר מכאבי גב בלתי נסבלים כתוצאה מפריצת דיסק. לעיתים החברים נאלצו לשאת 22 בגיל אותו על גבם, והיו מכניסים אותו לרכב במצב מאוזן. עומר התמודד בגבורה ולא ויתר על אף פעילות.

31

כיוון שבנסיעות נאלץ לעיתים לשכב על הספסל האחורי כדי להקל על הכאב, זה נראה כאילו הוא מסתנן בכניסה לבסיסים. עומר לא איבד את חוש ההומור למרות הכאב, ועם שאר החברים מתח את הסיטואציה עד הקצה כשהם בודקים לכמה בסיסים הוא יכול להסתנן - למרות שכמובן כולם היו מצוידים באישורי כניסה. תפקידו של הקמב"ץ ביחידה מחייב עבודה בצמוד למפקד הצוות של הכוח המבצעי המתאמן. את אנשי מילואים. זו עבודה 1200 התפקיד מילא עומר בשני מחזורים. בראשון הוטל עליו לנהל פעילות של מורכבת הדורשת יכולת תכלול של הלוגיסטיקה בהתאם לתוכנית עבודה שהוכנה מראש. הקצין מרכז את התוכנית, לצורך מבצע או אימונים, אחר כך מלווה את הכוח המבצע במהלך התרגול בשטח וצופה בפעילותו כדי להפיק לקחים. במהלך מבצע, תפקידו לשהות בחפ"ק, צמוד למפקד היחידה, וללוות את הלוחמים בשטח מרחוק. לא פעם היו אלה פעולות שאי אפשר לדבר עליהן אבל הן תרמו תרומה גדולה לביטחון המדינה. באמצע תקופת השירות של עומר, החליטו בני וענת לעזוב את שובל. הם בנו את ביתם בשכונת עין כרם ליד ירושלים, והוסיפו יחידת דיור עבור עומר. אבל הוא, שנשאר קשור לחברים ולקיבוץ, הוסיף לגור בו. וכך נדד בין עין כרם לדרום, חולק את זמנו בין הבית החדש לבין זה שבו גדל. לאחר זמן, משהבין את העלויות הכרוכות במגוריו בקיבוץ להורים שכבר אינם חברים, הודיע על עזיבה ועבר ליחידת הדיור בעין כרם.

שירה, אבא ועומר

32

33

34

העולם גדול ופתוח

35

ארבע שנים השלים עומר כקצין מבצעים ביחידה, תחילה בסדיר ואחר כך כאיש קבע, שבסופן החליט לפרוש מהצבא. עד סמוך לשחרור, ביתו היה בית ההורים בעין כרם, לקראת השחרור עבר לזמן קצר לדירת שותפים בתל אביב. אז גם החלה ההתלבטות אם לאמץ את המסלול הכמעט אוטומטי של משוחררי צבא, ולצאת לטיול הגדול או כמו שכל כך אופייני לעומר – לבחור בדרך אחרת, ייחודית. כתמיד ההתלבטות היתה מלווה בחיבוטי נפש ויכולת להביט פנימה במבט מפוכח ונוקב. הוא חושף מעט בפני הוריו מהתהליך שעבר: 22.11.2001- במכתב מניו יורק מה "חשבתי הרבה לפני הנסיעה הזו, אם בכלל לנסוע. לא שיתפתי אתכם כי אני מאד רגיל לעשות החלטות כאלה לבד. באיזשהו מקום זה נראה לי כיוון התפתחות לא נכון. זה נראה לי יותר כמו עצירה, וחשבתי שאני עלול להרגיש שאני מבזבז זמן/כסף/את עצמי על משהו שאני עושה כי 'זה המסלול הרגיל'. ניסיתי לחשוב על זה בצורה אמיתית ובסוף החלטתי שאני כן יוצא. נראה לי שהרבה סיבות שבגללן היססתי נובעות מפחד מהחופש הזה וחוסר המסגרת, ומדברים קצת פחות ידועים. עכשיו אני מרגיש מאד שלם עם ההחלטה הזו, ואני מקווה שזה יישאר כך בתקופה הקרובה". בסופו של דבר, לאחר שנים עמוסות פעילות ואחריות, גבר הרצון לכבוש ארצות רחוקות ונופים לא מוכרים וסימן החלטה: נסיעה לכמה חודשים לטיול אחרי צבא במרכז אמריקה, בליז, הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה, פנמה. כבר בראשית הטיול פגש את ליז, בחורה אירית, שטיילה עם חברה. השתיים כבר היו בסוף הטיול ועמדו לחזור הביתה. כדי להספיק עוד פגישה אחת עם ליז, החליט עומר לשנות את מסלול הטיול שלו והשניים בילו עוד זמן מה יחד. הפרידה היתה עצובה אבל עומר התגבר והמשיך בטיול. ביומן שכתב באותם ימים ארוכים של מסע לבדו, מתגלה עומר מעט שונה. מהורהר, לומד להתבונן ולהכיר את עצמו, מסיק מסקנות על מפגשים עם בני אדם סביבו ומפיק לקחים. "ופה אין עניינים ואין מרכז וגם אין הרבה , כתב, "הייתי רגיל תמיד לארגן ולהיות במרכז העניינים" ועוד הוסיף מה לארגן – לא פשוט לי להתרגל להרגשה הזו, וזה אפילו מרגיש קצת לבד לפעמים". ויש עומר ששלם עם התנהגותו "אם כיף במקום מסוים, לא לעזוב עד שכבר לא כיף!" מניסיונו: "שיחות חולין – יש יותר מדי כאלה בכלל (תמיד ידעתי את זה), אבל בטיול זה ממש עובר ומסביר, כל גבול. אני מנסה להימנע גם אם לפעמים אני נראה קצת אידיוט ושתקן".

36

עומר עם ליז

לאחר שלושה חודשים של טיול, סיכם ביומנו: "הטיול לא הפתיע אותי לא לטובה ולא לרעה. קיוויתי שיפתיע, אבל הוא לא. זה כיף, מאד כיף וגם כמובן שיש גם התפתחות ומעט אתגרים, במיוחד בעובדה שיצאתי לבד, אבל אני לא חושב שאני יכול לראות את עצמי מתמסר באופן טוטאלי לטיול הזה. כל הזמן עומדת לי מול העינים האופציה של לעשות משהו, ממש, מאתגר ומחייב. כנראה שזה עניין של אופי ואולי יותר מהכל ההרגשה של להיות שייך, להיות במרכז של משהו". בתוך חוויה של התכנסות ובדידות בנוף הפראי הראשוני שבו הלך, ובמבט ששלח פנימה, גברו הגעגועים לליז ולא הניחו. נראה שהפגישה המקרית עוררה אותו והשאירה טעם של עוד. לאחר כחודשיים החליט לקטוע את המשך מסעו וטס לאירלנד לשבועיים.

37

"אני רגיל למפגשים , כתב ביומן בדרך לאירלנד. "אני חושש מהמפגש עם החברים והמשפחה של ליז" שבהם הקרדיט נתון לך מראש, בעצם זה שאנשים סומכים עליך ועל שיקול הדעת שלך".

ואכן, בהגיעו לאירלנד התגלתה תמונה מעט מורכבת. הוריה הקתולים של ליז חשבו שעל שני הצעירים לישון בחדרים נפרדים. אלא שזה לא מה שקרה. עם זאת, עומר הרגיש זר בסביבת חייה של ליז ולא מצא את מקומו. בכל זאת הסתיים הביקור ברוח טובה, כשעומר וליז הכינו ארוחת ערב ישראלית לכל המשפחה. המעבר בין השהייה בבית הוריה של ליז לבין חיי התרמילאי לא היה פשוט.

"אני מוכרח לומר שזה לא קל להיות שוב תרמילאי. כנראה שאין לי את האנרגיות לזה כרגע. מקווה להתרגל לזה מהר. אני צריך לצאת מהערים אל הטבע כי זה הדבר שבאמת חסר לי, אז אולי יחזרו האנרגיות". . 2002 כך כתב אחרי החזרה מדבלין במרץ

38

מאירלנד טס לניו יורק. אבל סיפורה של ליז לא הסתיים עדיין. בסוף הטיול קנה לה עומר כרטיס טיסה לתפוח הגדול, ויחד בילו סוף שבוע ארוך ומאושר. אחר כך הגיע לעיר חבר הילדות שחף, שעמד לפני נסיעה מתוכננת לדרום אמריקה. עומר החליט להצטרף אליו ולצאת לסיבוב בן חודש. "בטיול פגשנו את המטייל והמדריך הידוע דנדן בולוטין", נזכר שחף. "הוא הציע לנו מסלול באזור לא מתויר שהידע עליו היה אפסי. הגענו לשם איכשהו והתחלנו ללכת בשטח קשה לצעידה, מלא בקקטוסים, כשלרשותינו מפה עלובה. בלילה הקמנו אוהל וחגגנו את ליל הסדר כשעומר מרוקן את קופסת שימורי הגפילטע פיש ששלחו לו הוריו. באמצע הלילה התחלנו לשמוע קולות אנושיים מפחידים, היינו רחוקים מכל ישוב, על

גבול קולומביה ועומר נדרך ושאל בקול רם 'אולה?'. כשלא הגיעה תשובה חזרנו לישון, ובבוקר הסתבר שהיתה זו כנראה הרוח. בסופו של דבר הגענו לכפר שממנו לוקחים הסעה לקיטו, בירת אקוודור, אך היה צורך להמתין עד שהרכב יתמלא בנוסעים. הנהג שיווק את הנסיעה כשהוא כורז 'קיטו, קיטו'. עומר התנדב לסייע במשימה, והצטרף לנהג בקריאות. המכונית התמלאה והמשכנו במסע". בקיטו חווה עומר שוב פריצת דיסק ולא יכול היה להמשיך ללכת. כחייל מנוסה שמודע למצבו, ביקש

39

משחף שימשיך בלעדיו. שחף נאלץ להסכים והמשיך במסלול כמתוכנן. עומר חיפש אכסניה כדי שיוכל לנוח בה ולהשתקם, ומצא את "גן עדן", בבעלות בחור ישראלי, שאירח אז כמה חברים מהארץ. בין החברים היה גם חיים יצחקי שעבד כמדריך בפנימיית מבואות הנגב בקיבוץ שובל. כדרכם של ישראלים שנתקלים בבן ארצם בניכר, נפלו עומר וחיים זה על צווארו של זה, שמחים לפגישה בקצה העולם. לחיים התלוו מומו, בת זוגו ובנם הקטן. חלק משעות היום העביר המטייל הדואב במנוחת החלמה בחדרו באכסנייה, צופה בטלוויזיה, וכחלק מהטיפול של מומו וחיים, אוכל מהארוחות שדאגו להביא לו. בערב הצטרף למטיילים הישראלים שהתארחו במקום ועד מהרה הפכו כולם לחבורה שמחה ואנרגטית. "עומר הכניס אור לכל מקום שהגיע", סיפר מומו, "בדיבור, בנראות, ברוח טובה. הוא אחד האנשים הכי נדיבים שהכרתי. יש לו כישרון להתחבב על כל אחד, מבוגר או ילד, גם כשלו עצמו לא היו ילדים". בחלוף חודש המשיכו מומו ומשפחתו במסעם. עומר, שכבר התאושש מעט, הספיק להגיע לאיי גאלאפגוס, התפעל מהנוף המיוחד, וצילם בהתלהבות את בעלי החיים שאין כמוהם בכל העולם, ובמיוחד צבי הענק שחיים במקום. לאורך כל הטיול נע עומר בין הרצון להיות חלק מקבוצה, והצורך כתב בגואטמלה: 2002 להיות לבד ולאתגר את עצמו. בינואר "הרגשתי צורך להיות לבד ולטייל בטבע. ארזתי תרמיל גדול, ויצאתי לתור כמה מקומות שקראתי עליהם. תפסתי טרמפ בטנדר בדרך עפר גרועה והנהג הוריד אותי באיזה צומת. שום רכב לא הגיע להמשך הדרך. הלכתי לאיזו חווה סמוכה, מקום יפה על יד נהר, הכנתי ארוחת ערב והתארגנתי לישון על ערסל. זה היה מיוחד להיות כך לבד ויכול היה להיות נפלא אלמלא כל כלבי החווה השתגעו ונבחו ונבחו כל הלילה...למחרת תפסתי טרמפ במשאית, זאת היתה הנסיעה הכי גרועה שחוויתי אי פעם. לא האמנתי שאשרוד את הנסיעה הזו... שעתיים התאמצתי להשאר עומד על הרגליים כשהמשאית מטלטלת באופן פראי...הגעתי לבסוף לאגם יפהפה בג'ונגל ובלילה שוב התארגנתי לשון על יד איזו חווה. הכל היה טוב עד שהתחיל לרדת גשם. לא היה לי אוהל ופשוט המשכתי לשכב בתוך שק השינה שלי ולחכות לבוקר...בבוקר ייבשתי קצת את הציוד וטיילתי למערה שאליה רציתי להגיע. הייתי כבר רעב ועייף וחזרתי לעיר. למרות שזה נשמע נורא, החוויה הייתה מצוינת וראיתי מקומות נפלאים". עם החזרה לארץ, התחדש הקשר בין עומר למומו. מדי פעם טיילו יחד בשבילים ברחבי הארץ, יצאו להופעות או נפגשו עם מעגל של כמה חברים לארוחה. השיבה לארץ גם הוסיפה לסיפור ליז פרק שלישי. בחוש אמהי הרגישה ענת שעומר חסר מנוחה והבינה שמשהו בקשר עם אירלנד לא תם ולא נשלם. היא הציעה לעומר מימון כרטיס טיסה לארץ עבור ליז, לביקור של סוף שבוע, כמתנה ליום הולדתו.

40

41

עוד בטרם הגיעה, החלה ליז להתכתב עם ההורים כמכרה ותיקה, וכך, בסקרנות גוברת, חיכו כולם להכיר את הכותבת מקרוב ולפגישה המחודשת בינה לבין עומר. משהגיעה, התגלתה האורחת כבחורה מלאת חיים, חדת מחשבה, בעלת חוש הומור. עומר השתדל לארח אותה בנדיבות וברוחב לב. הם טיילו בארץ ובילו, עד כמה שאִפשר הביקור הקצר, וליז חזרה לביתה ולעבודה שהיתה אמורה להתחיל. עומר, שנשאר להרהר לבדו, הבין אז שהיסחפות באהבה לחוד ומציאות לחוד, ולא תמיד אפשר לגשר על הפער ביניהם. ליז לא היתה מוכנה להגר לישראל, שהתמודדה באותם ימים עם האינתיפאדה השנייה, והוא לא ייסע לדבלין הקרה עוד לפני הלימודים הגבוהים. כל פתרון אחר לא נמצא והפרידה הסתמנה כסופית.

42

43

44

קדימה לחיים

45

השיבה לארץ סימנה תחילתו של מסלול חדש. התלמיד-שלא-רצה-ללמוד, עובר את המבחן . הוא נרשם ללימודי תואר 775 הפסיכומטרי בקלות עד שאפילו הוא עצמו התקשה להאמין בציון הסופי - ראשון במדעי המחשב במרכז הבינתחומי, (אוניברסיטת רייכמן) בתוכנית הבינלאומית, שהלימודים בה התקיימו באנגלית והסטודנטים היו תלמידי חוץ בצירוף כמה ישראלים. בימים הראשונים ללימודים, ניסו הסטודנטים הטריים לאתר פרצופים מוכרים. עומר לא נמנה עליהם. הוא סקר את הקבוצה מהצד, לא מתאמץ ליצור קשר - עד שהתחיל קורס ראשון - פרזנטציה. בשיעור הראשון התלמידים התבקשו ". עומר הקשיב, צפה, I am what I eat להכין מצגת על עצמם. אורי לוינשטיין הכין מצגת שנקראה" והבין מי הם מבחינתו "הפנים המוכרות" ועם מי נכון לו להתיידד. בסוף השיעור ניגש לאורי, הביע את הערכתו למצגת, והשניים הפכו לחברים קרובים. מיום שנפרץ מחסום ההיכרות הראשונית, התגלה עומר החבר, "האדם שכולו טוב", כפי שמעידים החברים, כבעל אינטלגנציה רגשית, שאפשר להישען עליו במצבי משבר אישיים, מלווה במילים הנכונות ואם צריך, גם בשתיקות. עומר, אורי ועוד שלושה סטודנטים - דיויד גל, מיכה אופיר ובן מצקל - הפכו לקבוצה מגובשת וקרובה למשך שלוש שנים, בדרכם אל התואר. באותה תקופה עמדה לרשותו של

עם סבתא גילה

46

ביקור אצל שירה וירון

עומר דירת דודיו במרכז רמת אביב. כמעט מדי יום נהג לשבת ב"ביתא קפה", במרכז הקטן של השכונה, לפגוש חברים ולשנות מעט את האווירה. שאר החברים גרו לא רחוק, ובדירת שניים מהם נפגשו להכנת עבודות, התווכחו על פתרון משוואות או על יצירת קוד, חוו הצלחות, מדי פעם גם כישלונות, ואף יצאו לבלות יחד. במשך הזמן התגבש תהליך קבוע של פגישות עבודה: בדיקת המטלה, תכנון מוקדם, דיון בדרך להצעת פתרון - ואז היה עומר עוצר את הכול, ואומר: "חברים, צריך להחליט ולהתחיל לבצע". סוף מחשבה תמיד במעשה. עומר לא הרבה לדבר. כדרכו, לא שיווק את עצמו אלא נתן דוגמה אישית והוביל את שלב היישום. בניסיונו להמחיש את החתירה למטרה, תבע אז את הסיסמה שנלקחה מעולם הדימויים המוכר לו: "טרקטור טוב חורש גם בבוץ". הסיסמה הפכה לקוד בהווי הקבוצה. בכל פעם שהגיעו לבעיה מורכבת, חזרו לאחור וניסו להתקדם מחדש, היה מישהו אומר: "טרקטור טוב..." והמסר היה ברור. במקום לסגת לאחור ולעולם לא להגיע למטרה, יש לנסות שוב עד שמגיעים למרות הבוץ והקשיים שבדרך. ועומר, מעידים החברים, ידע לחרוש. הרצון לתרום ולהתנדב המשיך ללוות את עומר גם במהלך הלימודים. במסגרת תוכנית פר"ח, שבה

47

מתנדבים סטודנטים לעזור לתלמידים וללוות אותם בסביבה קשת יום, נפגש עומר עם נער, וסייע לו. בין פתרון תרגילי חשבון לחזרה על כללי הדקדוק, התברר שהנער לא היה מימיו בכינרת. עומר מיהר ארגן טיול בן יומיים לכינרת, השניים טיילו באזור וגם הצטלמו למזכרת. החיוך על פני השניים שניבט מהתמונה לא משאיר מקום לספק, היתה זו הנאה צרופה, לא רק לנער. בתקופת הלימודים, מספר אורי, נבנו בניינים חדשים במרכז הבינתחומי, שעד אז השתמש בעיקר בצריפים שנותרו מהמחנה הצבאי שהיה שם קודם. עומר בסקרנותו הירבה להסתובב באתרי הבניה, לעלות לגג ולשאול שאלות. כשנשאלו על ידי הפועלים מה הם עושים שם, כיוון שהיה מדובר באתר בנייה סגור, הציג את עצמו עומר כמפקח, ואף נתן להם כמה הערות מקצועיות. גם כאן הפגין עומר את יכולתו לצאת בקלילות ממצבים מביכים. כאיש של אנשים וגם של נשים, זכה בקרבתן בשפע מתמיד. סיון מימי בית הספר בשובל, מרתה בנסיעה לפולין, ליז בדרום אמריקה, והרשימה התארכה. כשנה לאחר תחילת הלימודים לתואר, הכיר את נילי אוסטרוב, סטודנטית לביולוגיה באוניברסיטת תל אביב. חברים משותפים הפגישו ביניהם והחברות הפכה לקשר גם סביב הרצון ההדדי ללמוד ולהתפתח. נילי השתלבה בקלות בחבורה והפכה לחברה השישית בצוות הלומדים. מדי פעם גם בישלו השניים ארוחת ערב ביתית והגישו לכולם כהפוגה מהלימודים. השניים שיפצו להפליא את הדירה של עומר, כולל עבודות טיח, צביעה והחלפת מטבח ונילי עברה לגור בדירה ברחוב נח השקט.

בציפייה לביקורים של עומר, שהיה מאד עסוק באותה תקופה, פיתחה ענת מעין אמונה טפלה: אם תכין את הפלפלים הקלויים, שכל כך אהובים על עומר, זה מה שיביא אותו. ענת היתה קולה את את הפלפלים, ועומר לא אכזב. כאילו קשר טלפתי נסתר מתקיים בין עומר להוריו, היה עומר מגיע בדיוק כשהפלפלים היו מוכנים. כמובן שתמיד היה מקום לביקורים נוספים, גם ללא מלאי פלפלים קלויים,

48

אבל גם הפעם השלימו ההורים עם בחירותיו של בנם ולא התלוננו. עומר נמנע מלהדאיג את הוריו אך כאבי הגב הוסיפו להטריד אותו. הוא התייעץ עם שורה של מומחים, מברר מה ניתן לעשות תוך שהוא מנסה שיטות טיפול מגוונות, שלא הועילו. רק כשהגיע לבסוף למומחה שהציע ניתוח לאיחוי שתי חוליות, צירף את אימו ענת לפגישה. השאלה שהכי הטרידה אותו היתה, אם יוכל לחזור לסקי אחרי הניתוח. תשובתו החיובית של המנתח הרגיעה את עומר. בתקופת ההתלבטות בקשר לניתוח כתב עומר להוריו מכתב שביטא את חיבוטי הנפש שלו וגם את הקשר העמוק עם אביו ואימו.

אחרי ניתוח הגב באסותא

17.1.2000 אימא ואבא, אני כותב אליכם ובעצם גם לעצמי. תמיד אני חושב שמתישהו צריך - או יותר נכון אני רוצה - להגיד לכם כמה דברים באמת טובים עליכם ועל כל הדרך שבה גדלתי. אני חושב שבצורה מאד מיוחדת, שונה ובלתי מתפשרת, ניסיתם, ולפחות אני מרגיש שהצלחתם, לתת לי את הצורה המתאימה ביותר לגדול ולהתפתח בה. אני יכול להוסיף פה עוד המון דברים טובים ואני גם יודע, שבצד הדברים האלה הוקרבו דברים אחרים כמו אינטימיות משפחתית. אני לא אומר שבדרכים אחרות היה פחות טוב, אני רק אומר שבסבך הפשרות והרווחים בחיים, אני מרגיש שבחרתם את הדרך הנכונה לגבי.

49

הכי חשוב שתבינו, בניגוד למה שנראה מהשיחות האחרונות שלנו (שהיו די קודרות), שיש הרבה טוב והמון הערכה. אבל המכתב הזה בעצם מתחיל היום - לפני ההחלטה לגבי ניתוח, ורציתי להגיד לכם כמה דברים על זה. אני פוחד מכל העניין הזה ומההחלטה עצמה ואני יודע שגם אתם פוחדים. אני גם יודע (הרי קורצנו מאותו חומר) שלפעמים להיות בצד של ההחלטה זה יותר קשה ומפחיד. אני לא מנסה לנתק אתכם מההחלטה הזו ובכלל מכל התהליך הזה, שעובר עלי בחודשים האחרונים. אני צריך ורוצה את התמיכה שלכם, והשאלה היא רק איך. אין פה שאלה של שותפות להחלטה, כל מי שייתן לי מידע הוא שותף להחלטה, כל מי שיאיר צד נוסף, שיביא עוד כתבה, עוד סיפור - הוא שותף להחלטה. אין מה לעשות - לי עצמי יותר קל לעבור את כל ביקורי הרופאים לבד. אני רגיל לזה ויודע להתמודד עם עצמי בצורה הכי קלה ופשוטה. אני מקווה שאי פעם זה לא יהיה ככה, אבל כרגע אני מרגיש הכי נוח עם עצמי וכל מצב אחר מלחיץ אותי, ולא תורם באופן כללי. אני גם לא זקוק להצעות העזרה הבלתי פוסקות מכם ולנאומים לגבי השותפות בהחלטה, ובקשות שאתן לכם לבוא איתי. אני רק זקוק לדיאלוג אמיתי וחופשי לגבי המצב, לגבי מה שבאמת מפחיד אותי ואתכם. אני מחפש כל הזמן עוד מידע, חומר, סיפורים, אפשרויות - לכל אלה אני זקוק ופה אתם יכולים לעזור ולתרום להחלטה. אני באמת מבין כמה קשה לכם לצפות על כל זה מהצד, וגם מתאר לעצמי שהייתם מוכנים, ואולי אפילו רוצים, להתחלף איתי (כן, עד כדי כך אני בטוח באהבה שלכם) אבל לא זו הדרך ולא פה התועלת. אנחנו אנשים מאד הגיוניים, אני חושב, או לפחות צריכים לנסות להיות, במיוחד בעניין הזה. פעמים כל שבוע וכן מרשה לעצמי קצת, אבל צריך להתעשת ולהמשיך לאט 3-4 אני גם נשבר איזה ובהיגיון, ובזה אני צריך את העזרה שלכם. אוהב, עומר. ההחלטה לעבור את הניתוח התקבלה על ידי עומר בעצמו. ההורים, על אף החששות, הבטיחו שיתמכו בו ובכל דרך שיבחר. לאחר הניתוח, כשעבר לחדר התאוששות, הוזמן קרוב משפחה אחד בלבד להיכנס אליו. נילי נשלחה פנימה בעוד ההורים המודאגים נשארו מחוץ לחדר, מבקשים שתבדוק אם עומר יכול להזיז את הרגליים. כעבור זמן חזרה נילי ואמרה: "הכל בסדר". משככי הכאבים השפיעו היטב על הרגשתו של עומר, וכשעבר למחלקה בתחושת ריחוף, התקשר לאחותו שירה, לשתף אותה בחדשות הטובות. ירון, בן זוגה, לא התאפק ושאל בחיוך אם הזין עומד. עומר ענה שהוא עדיין צריך לבדוק את זה.

50

כבר למחרת הניתוח, היה עליו לקום מהמיטה ולנסות ללכת. עומר עשה זאת בחשש, ובעידודה של ענת טייל מעט במסדרון כשבין צעד לצעד הוא מסנן: "את אימא קשוחה". במועד השחרור מבית החולים, סיפרה ענת למנתח, שהם ביקשו מנילי שתבדוק בחדר התאוששות אם עומר יכול להזיז את הרגליים. על כך ענה לה: "את חושבת שאנחנו מכניסים בן משפחה לפני שאנחנו בודקים שהוא יכול להזיז רגליים?"

עומר ונילי בפורים

51

מעשה בחתול עומר ונילי החליטו לאמץ חתול ומצאו גור בעל פסים יפים במיוחד שזכה לשם שניצל, שקוצר לשניץ. החתול נהג להסתובב בין הרגליים של מאמציו ובאחת הפעמים נפגע ברגלו לאחר שדרכו עליה בטעות. זה קרה כמובן ביום שישי בלילה, והיה צורך להזעיק את הווטרינר, שהציע ניתוח עם קיבוע הרגל הפגועה בבורג. עומר שהבין היטב מה זה קיבוע (אמנם בגב ולא ברגל) הסכים מיד.

זה לא היה המקרה היחיד בו נזקק שניץ להתערבות של וטרינר, ומשום מה זה קרה לרוב בלילות שישי. באחת הפעמים סיפר עומר ששוב לקחו בדחיפות את החתול לווטרינר כי הקיא ולא הרגיש טוב. כשאימו ענת העירה שבמקרה כזה אפשר לחכות קצת ולראות אם החיה מתאוששת, השיב עומר: "אימא, אבל שניץ לא יכול להגיד עד כמה הוא לא מרגיש טוב". החתול נקשר לנילי ונהג לגרגר על ברכיה, אבל עודף גילויי האהבה של עומר כנראה הפחידו אותו, דבר שתסכל אותו מעט. כאשר נסעו לניו יורק הוחלט ששניצל יישאר בבית ובני הזוג ששכרו את הדירה יטפלו בו תמורת הנחה בשכר הדירה. הסידור עבד עד שזוג השוכרים נפרד, וכל אחד מהם הלך לדרכו והשוכרים חדשים התבררו כאלרגיים לחתולים. ניסיונות ההורים למצוא לחתול בית - נכשלו. אך עומר ונילי, מביתם בניו יורק איתרו מאמצים לחתול ואף שלחו תמונה שבה נראה שניץ שרוע על כורסה מפנקת בביתו החדש.

52

עם ליעם הבכור של שירה

53

טיול ארוך בתורכיה עם נילי

54

לא הפסיק לטייל

55

חוגגים כריסטמס בשיקגו

בשיקגו

,2004 עומר החלים מהניתוח כשהוא משלים את הלימודים מביתו. כשנה לפני סיום הלימודים ב- כסטודנט מצטיין, ובמסגרתה נסע לשיקגו לשישה חודשים לעבוד Zell התקבל לתוכנית היזמות של שם כמתמחה בחברה. למרות שהשהות והלימודים בשיקגו הקרה לא היו קלים לו, התוכנית פתחה בפניו את אפשרויות התעסוקה והיזמות של עולם העסקים בחו"ל. עומר שב ארצה וסיים את התואר הראשון בהצטיינות. כחמש שנים לאחר שסיים את שירות הקבע, נקרא למחזור נוסף בתפקיד קמב"ץ של גדוד המילואים בסיירת. מי שהיה עכשיו מג"ד בשירות מילואים, זכר את פקודו כזה ש"מדבר מהר ותמיד לעניין, מבין בצד המבצעי ובפעולות שיש לבצע", וצירף אותו אליו. עומר כבר היה אז אזרח עסוק, יועץ אסטרטגי-עסקי, ובכל זאת התפנה לענייני היחידה. הוא היה מגיע היישר מעבודתו לבוש כאיש העסקים, מחויט ומעונב. בימי מלחמת לבנון השניה התבקש עומר לייצג את היחידה בישיבה בקריה. כיוון שהגיע בחליפה, המשתתפים בישיבה תהו מדוע בחרה היחידה להיות מיוצגת על ידי עורך הדין שלה. עומר נותר אותו קצין חד מחשבה, בעל תפיסה מהירה ונכון לכל משימה - וזה לא היה פשוט או מובן מאליו. לא פעם, כשהוטלה משימה על אחד הקצינים, היתה להם נטייה להרבות בשאלות, לערער על הכיוון המוצע, לנסות לשנות. עומר, העיד המפקד, לא התווכח ולא עירער. המוטו שלו היה: "אתה תגיד לי מה צריך, אני אבצע". כגוף צבאי, הפועל לכאורה מחוץ לפעילות השוטפת, התברר מדי פעם, שחיילים לא מכירים את

56

הפעילות המבצעית המסורתית של צבא, כמו שימוש בסוגי נשק. "שמתי לב שבכמה נושאים אנחנו בפיגור לעומת הצבא שפועל מחוץ ליחידה", סיפר אחד המפקדים. "אמרתי לעומר - חייבים לדעת להפעיל אש ארטילרית. תלמד, תבדוק ותחזור אליי עם תוכנית". ועומר חזר ועוד איך. הוא לקח על עצמו את הפרויקט, וכך נבנו תוכניות מבצעיות שהפכו לאבן בניין מרכזית בהפעלת כלי הנשק בסיירת. מאוחר יותר הפך הידע שנרכש לשגרת אימון גם בשירות הסדיר ביחידה. ברבות השנים, כשהתחלף מפקד היחידה, הוא הקים צוות מייעץ של מילואימניקים בכירים, וביניהם עומר. בתום ימי המילואים חזר עומר לשגרת החיים, ולעבודה בחברת "טאסק", שארכה כשנה. הפרויקט שלו היה עבור חברת "מקורות", ועסק בנושא תמחור שירותים ועלויות של מקטעי הולכת מים, הפקה ופיזור. בפרויקט אחר עבור חברת טלפון, נשלח עומר לניגריה לעיר אבוג׳ה. זו היתה חוויה מיוחדת שהיתה כרוכה בחשיפה לתרבות שונה וסביבת עסקים זרה. למרות שהצליח בתפקידים המאתגרים, הנסיעות הרבות והשבועות שבילה במלונות ברחבי ניגריה, הביאו את עומר לסיים את ההתקשרות.

סביבת עסקים מאתגרת בניגריה

57