עומר שדה

החל מכיתה ז' למדו ילדי שובל בתנאי פנימייה, במוסד החינוכי מבואות הנגב, המשותף לארבעת קיבוצי האזור - שובל, להב, דביר ובית קמה. לכל שכבת גיל ניתן בית משלה ובו חדרי שינה וכיתות לימוד. אלה היו שנות הגילוי של כוחות הנעורים והפעילות החברתית, חברות בתנועה, שותפות בוועדות ואחר כך להדרכה. לצד הפעילות החברתית החלו גישושי בן-בת, סודות ולחישות של מי-הולך-עם-מי. כבר מהימים הראשונים בפנימייה, על אף שבלט בכישרונותיו יוצאי הדופן, נראה שעומר עצמו עדיין לא הכיר בהם. גילויי התנשאות או שחצנות היו רחוקים ממנו, וכך נשאר, צנוע ונעים הליכות. לסביבתו לא היה ספק שהוא המוביל, שסוחב אחריו את החבורה בכוח מנהיגות טבעית. היתה זו מנהיגות שקטה, ששילבה בין הנהגה להסכמה תוך פשרה והקשבה. בני כיתתו העריכו וכיבדו את אישיותו, את יכולת הראייה ממעוף הציפור ועם זאת תוך תשומת לב ורגישות גם לחלש שבחבורה. היה מי שאמר: "כל מילה שלו נחשבה. העריכו אותו עד כדי הערצה. אנשים היו מוכנים ללכת אחריו". אחרים הזכירו את השילוב בין שיקול דעת, היגיון וקור רוח. אם קרה משהו, עומר ידע לטפל במצב בדרך מאוזנת, אף פעם לא בשליפה מהמותן. ניכרה בו בשלות בוגרת למרות גילו הצעיר. עם זאת, אלה היו השנים בהן איבד עניין בלימודים הפורמליים. הישיבה בכיתה, שגרת ההקשבה, מה שאפשר לכנות הליכה בתלם בית הספר כמוסד, לא דיברו אליו. הוא החל לזלזל בלימודים ולא פעם מצא עצמו נרדם בשיעורים או לא מגיע אליהם כלל. התלמיד המצטיין מבית הספר היסודי, שתמיד הקדים בלימוד החומר את חבריו לכיתה על אף שהיה צעיר מהם, ויתר כעת על ההישגים ולא מצא טעם להמשיך להשקיע בהם. ההורים הבינו לליבו. ובדרכם אפילו עודדו את המרד שבחר כנגד הפדגוגיה המסורתית. הם, שהיו עבורו השראה לעשייה ולהגשמה עצמית, דוגמה להליכה אחר נטיות הלב, לא ניסו להניא אותו מהתמקדות בחיי חברה, ממעורבות בפעילות בתנועה. שהרי הבחינו ביכולת העשייה שלו והעריכו אותו על כוחו לבצע, להגשים, להשפיע. והלימודים? אפשר היה לסמוך עליו שעוד ידביק אותם. עד שבשנות התיכון נמצא גם מחנכו, אמנון אברמוביץ ז"ל מקיבוץ בית קמה, כבעל קשב והבנה לתלמידו, וגם הוא תמך בו וכיבד את דרכו. עברה האחות שירה לירושלים, ללמוד בבית ספר לאמניות וענת עברה איתה. עומר נשאר 16 בגיל כששירה התגייסה לצבא, חזרו השתיים 18 עם אבא בקיבוץ, ובסופי שבוע התאחדה המשפחה. בגיל לקיבוץ. בשנים הללו עבד בני בתל אביב כיועץ ארגוני, ובערב שב לקיבוץ. במצפון לא שקט של הורה, ביקש אז לפצות את בנו על שעות אחר הצהריים שבהן נעדר מהבית. בני נהג לעבור בין חדרי הכיתות, בחיפוש אחר עומר. על אף השעה המאוחרת, כששניהם יושבים במכונית, התארכה השיחה בעיקר על "איך עבר עליך היום". לעיתים צמצם אותה עומר לדיווח קצר, הסתפק ב"שלום, הכל בסדר", וחזר לפעילות עם חבריו, משאיר את אביו לתהות למי משניהם היתה השיחה חשובה יותר. במסגרת עבודתה של ענת להקמת הגן הלאומי בבית גוברין, התלווה אליה עומר לא פעם, וכך הכיר

16