עומר שדה

מסורת מיוחדת משלהם, להעביר את החניכים את נהר הירדן הסוער בחשכת הלילה. כך, באמצע הנהר הקפוא עמד עומר במשך שעות ארוכות, דואג שהילדים יעברו אחד-אחד ובביטחון. במקביל להדרכת הצוות שתחתיו, השתתף עומר בקורס הדרכה למדריכים, השתלמויות וסמינרים, גם כדי להישאר מעודכן ולפגוש מדריכים שנשלחו למקומות אחרים וגם לטייל. בימים של חופשה קצרה משגרת הפעילות, נהנה מפגישה בפנים מוכרות, סיון, חברתו ממבואות הנגב, שבאותם ימים היתה בשנת שירות בקומונה בכפר סבא. היתה זו מנה של חיבה ותמיכה להמשך שיבוא, רגע לפני שחזר לצפון הרחוק ולמשימות הבאות.

במהלך אותה שנה, נבחרו עומר ולינור זידנברג, חברתו מאז כיתה ה', לעמוד בראש קבוצה של חניכי התנועה במסע לפולין. היתה זו עבורם הנסיעה השלישית למחנות ההשמדה ולאתרי הזיכרון. הפעם הראשונה היתה כנציגי השכבה בכיתה י"א והשנייה עם כל תלמידי כיתה י"ב. כשהיה צריך לבחור בדמות בולטת ובמי שמוכשר לדבר, לשאת דברים, לרוב בחרו בעומר וכך גם הפעם. לפני הנסיעה, נוכח עומר שוב עד כמה הוא יכול לסמוך על כישורי אביו. יומיים לפני הטיסה התקשר ודיווח להורים שאינו מוצא את הדרכון. היה ברור שמדובר במצב חירום וחיפוש ראשון לא העלה דבר. אבל בני לא ויתר, התאמץ "לחשוב עומר" ולחפש שוב כדי לאתר את המקום שבו עשוי להיות מוטמן הדרכון. התברר שידע למצוא – הדרכון נשאר מונח כסימנייה בתוך אלבום תמונות. המסעות לפולין היו לצעירים אמצעי היכרות עם עצמם, כעין חיבור בין הערכים והחינוך שקיבלו לבין חיי היהודים שעליהם למדו. את ההדרכה ולימוד ההיסטוריה שקדמו לנסיעה הוביל זרם ירושלמי חילוני הומניסטי שהיה חלק מתנועת השומר הצעיר ונקרא "מעגל אחר". לצברים, שגדלו רחוקים מהדת ובמנותק מאורח חיים יהודי אורתודכסי, היה זה כגילוי עולם חדש. עומר ולינור מצאו עצמם מרותקים לתרבות יהודית, לטקסים יהודיים ולהווי החיים בקהילות טרם השואה. לעומר היה המסע לפולין גם חלק מחזרה למקום שבו צמח השורש המשפחתי הפרטי. מאז ומתמיד גילה רגישות להיותם של סבא בנו וסבתא פולה, ניצולי גטו לודג', והדוד ישראל והדודה מילה, ניצולי אושוויץ, כולם מצד אמו - אבל לא חלק את החווייה הזו עם איש. אפילו במהלך שלוש נסיעות לפולין לא סיפר על מעורבתו האישית וכדרכו שמר עליה בפינה אינטימית בינו לבינו. רק ביום השואה עשה לו מנהג קבוע, לעלות לקבר סבו וסבתו בכעין טקס התייחדות פרטי.

24