עומר שדה

ארבע שנים השלים עומר כקצין מבצעים ביחידה, תחילה בסדיר ואחר כך כאיש קבע, שבסופן החליט לפרוש מהצבא. עד סמוך לשחרור, ביתו היה בית ההורים בעין כרם, לקראת השחרור עבר לזמן קצר לדירת שותפים בתל אביב. אז גם החלה ההתלבטות אם לאמץ את המסלול הכמעט אוטומטי של משוחררי צבא, ולצאת לטיול הגדול או כמו שכל כך אופייני לעומר – לבחור בדרך אחרת, ייחודית. כתמיד ההתלבטות היתה מלווה בחיבוטי נפש ויכולת להביט פנימה במבט מפוכח ונוקב. הוא חושף מעט בפני הוריו מהתהליך שעבר: 22.11.2001- במכתב מניו יורק מה "חשבתי הרבה לפני הנסיעה הזו, אם בכלל לנסוע. לא שיתפתי אתכם כי אני מאד רגיל לעשות החלטות כאלה לבד. באיזשהו מקום זה נראה לי כיוון התפתחות לא נכון. זה נראה לי יותר כמו עצירה, וחשבתי שאני עלול להרגיש שאני מבזבז זמן/כסף/את עצמי על משהו שאני עושה כי 'זה המסלול הרגיל'. ניסיתי לחשוב על זה בצורה אמיתית ובסוף החלטתי שאני כן יוצא. נראה לי שהרבה סיבות שבגללן היססתי נובעות מפחד מהחופש הזה וחוסר המסגרת, ומדברים קצת פחות ידועים. עכשיו אני מרגיש מאד שלם עם ההחלטה הזו, ואני מקווה שזה יישאר כך בתקופה הקרובה". בסופו של דבר, לאחר שנים עמוסות פעילות ואחריות, גבר הרצון לכבוש ארצות רחוקות ונופים לא מוכרים וסימן החלטה: נסיעה לכמה חודשים לטיול אחרי צבא במרכז אמריקה, בליז, הונדורס, ניקרגואה, קוסטה ריקה, פנמה. כבר בראשית הטיול פגש את ליז, בחורה אירית, שטיילה עם חברה. השתיים כבר היו בסוף הטיול ועמדו לחזור הביתה. כדי להספיק עוד פגישה אחת עם ליז, החליט עומר לשנות את מסלול הטיול שלו והשניים בילו עוד זמן מה יחד. הפרידה היתה עצובה אבל עומר התגבר והמשיך בטיול. ביומן שכתב באותם ימים ארוכים של מסע לבדו, מתגלה עומר מעט שונה. מהורהר, לומד להתבונן ולהכיר את עצמו, מסיק מסקנות על מפגשים עם בני אדם סביבו ומפיק לקחים. "ופה אין עניינים ואין מרכז וגם אין הרבה , כתב, "הייתי רגיל תמיד לארגן ולהיות במרכז העניינים" ועוד הוסיף מה לארגן – לא פשוט לי להתרגל להרגשה הזו, וזה אפילו מרגיש קצת לבד לפעמים". ויש עומר ששלם עם התנהגותו "אם כיף במקום מסוים, לא לעזוב עד שכבר לא כיף!" מניסיונו: "שיחות חולין – יש יותר מדי כאלה בכלל (תמיד ידעתי את זה), אבל בטיול זה ממש עובר ומסביר, כל גבול. אני מנסה להימנע גם אם לפעמים אני נראה קצת אידיוט ושתקן".

36