עומר שדה

הכי חשוב שתבינו, בניגוד למה שנראה מהשיחות האחרונות שלנו (שהיו די קודרות), שיש הרבה טוב והמון הערכה. אבל המכתב הזה בעצם מתחיל היום - לפני ההחלטה לגבי ניתוח, ורציתי להגיד לכם כמה דברים על זה. אני פוחד מכל העניין הזה ומההחלטה עצמה ואני יודע שגם אתם פוחדים. אני גם יודע (הרי קורצנו מאותו חומר) שלפעמים להיות בצד של ההחלטה זה יותר קשה ומפחיד. אני לא מנסה לנתק אתכם מההחלטה הזו ובכלל מכל התהליך הזה, שעובר עלי בחודשים האחרונים. אני צריך ורוצה את התמיכה שלכם, והשאלה היא רק איך. אין פה שאלה של שותפות להחלטה, כל מי שייתן לי מידע הוא שותף להחלטה, כל מי שיאיר צד נוסף, שיביא עוד כתבה, עוד סיפור - הוא שותף להחלטה. אין מה לעשות - לי עצמי יותר קל לעבור את כל ביקורי הרופאים לבד. אני רגיל לזה ויודע להתמודד עם עצמי בצורה הכי קלה ופשוטה. אני מקווה שאי פעם זה לא יהיה ככה, אבל כרגע אני מרגיש הכי נוח עם עצמי וכל מצב אחר מלחיץ אותי, ולא תורם באופן כללי. אני גם לא זקוק להצעות העזרה הבלתי פוסקות מכם ולנאומים לגבי השותפות בהחלטה, ובקשות שאתן לכם לבוא איתי. אני רק זקוק לדיאלוג אמיתי וחופשי לגבי המצב, לגבי מה שבאמת מפחיד אותי ואתכם. אני מחפש כל הזמן עוד מידע, חומר, סיפורים, אפשרויות - לכל אלה אני זקוק ופה אתם יכולים לעזור ולתרום להחלטה. אני באמת מבין כמה קשה לכם לצפות על כל זה מהצד, וגם מתאר לעצמי שהייתם מוכנים, ואולי אפילו רוצים, להתחלף איתי (כן, עד כדי כך אני בטוח באהבה שלכם) אבל לא זו הדרך ולא פה התועלת. אנחנו אנשים מאד הגיוניים, אני חושב, או לפחות צריכים לנסות להיות, במיוחד בעניין הזה. פעמים כל שבוע וכן מרשה לעצמי קצת, אבל צריך להתעשת ולהמשיך לאט 3-4 אני גם נשבר איזה ובהיגיון, ובזה אני צריך את העזרה שלכם. אוהב, עומר. ההחלטה לעבור את הניתוח התקבלה על ידי עומר בעצמו. ההורים, על אף החששות, הבטיחו שיתמכו בו ובכל דרך שיבחר. לאחר הניתוח, כשעבר לחדר התאוששות, הוזמן קרוב משפחה אחד בלבד להיכנס אליו. נילי נשלחה פנימה בעוד ההורים המודאגים נשארו מחוץ לחדר, מבקשים שתבדוק אם עומר יכול להזיז את הרגליים. כעבור זמן חזרה נילי ואמרה: "הכל בסדר". משככי הכאבים השפיעו היטב על הרגשתו של עומר, וכשעבר למחלקה בתחושת ריחוף, התקשר לאחותו שירה, לשתף אותה בחדשות הטובות. ירון, בן זוגה, לא התאפק ושאל בחיוך אם הזין עומד. עומר ענה שהוא עדיין צריך לבדוק את זה.

50