מיכה פרי

לכל מי שאהב את מיכה לכל מי שמיכה אהב

חיים חפר . . . . . . תן רגע תן להם רגע, תן עוד יום אחד לנשום את הניחוח הנפלא הזה, את פרח השלום תן להם לדור הזה, לדור של שנת תש“ח תן להם שלום לפני שיישכח. תן יום אחד ואם תהיה נדיב אז תן שבוע ליוסי, יהודה, איצ‘ה, לרחליק, ליהושוע הנצח לא ישכח אותך, אתה שלום נתת גם כשהם יריחו את הפרחים מלמטה. שמע, תן שלום לדור הזה אשר עדיין חי עם השורות של ע. הלל ויהודה עמיחי ועם הנערים אשר נותרו לעד בזיכרון ושעדיין לא אמרו את השלום האחרון. תן להם עוד יום אחד, או תן להם דקה בשנת המלחמה ההיא עשו הם דרך ארוכה אין סלע ואין דיונה אשר לא עמדו שם דום ושלא שתלו שם את ניחוח השלום. אך, איזו מתנה זו לכל נערה ואיש יהיה זה המגש שרק אתה אותו תגיש תן את הפרח אשר לא אוּכַּל במלחמות ואש תן את פרח השלום, תן, חבר, אני המבקש!

רבים מחבריו של מיכה תרמו לחוברת זאת, מי בדברים שבכתב ומי בדברים שבחומר, אחד המרבה ואחד הממעיט. אנו מודים בזה לכל אלה שתרומתם אפשרה את ההוצאה לאור של ספר הזיכרון למיכה, שהיה יקר לכולנו, במתכונתה הנוכחית.

כתב: נתן שחם

לובה אליאב, נמרוד אשל, שאול ביבר, רינה בייל (פרי), רשימת כותבים / מרואיינים: שייקה גביש, שאול גבעולי, נינט (בללי) גולדשייד, חיים גורי, אורית טנא (עמיחי), צבי הקר, רותה זיו (אברמסון), אבינועם חדש, אביבה חלמיש, חיים חפר, יצחק (יצה) יעקב, שמואל (סמק) ינאי, מיקי כהן, חנה מרון רכטר, זלמן עינב, שמעון פרס, דני קרוון, רחל רבין, שמואל רבין, מרדכי רוזנמן, נחמן רז, דני רז. מוזאון הפלמ“ח וארכיון מוזאון הפלמ“ח, אורלי במוזאון ההגנה, נעמי יצהר עזרו: במוזאון עתלית, חמי גוטמן, מוזאון נחום גוטמן. בועז לניר, צלם. דרורה לביא שתרמה מניסיונה וזמנה. מרים ואברהם (“ברן“) אדן, יעל אגמון, אלי אורן, זלמן אורי, יהונתן דותן, תורמים: צבי דקל, עמותת דור הפלמ“ח, יוסי הראל, דבורה ומנחם זהבי, אסתר ויצחק (“חקה“) חופי, דוד טפרסון, תמי ומיקי כהן, בן ציון מימון, מיכאל פירון, קרן משפחת פורת, יאיר קדישאי, רחל קורץ, חוה ודני קרוון, יששכר (“ישכה“) שדמי, אביגיל ומרדכי שופט, סימה שרי, יצחק שריד. מיקי כהן שנטע בלבי את רעיון כתיבת הספר. שיזם, דחף והמריץ תודות מיוחדות: בנחרצות עדינה. נתן שחם שהאהבה והחוכמה שלו מנחים אותי, ונמרוד אשל שקורץ מאותו חומר צברי עמיד, איתן ונוטף דבש. אתם מועצת החכמים שלי ובלעדיכם לא היה לנו זיכרון כתוב וכרוך ממיכה, אבי האהוב. באהבה גדולה למשפחה שלי, לזכרו של אבא שלנו שנתן לנו את החוכמה לאהוב ולקבל אחד את השני בכל תנאי, הנחיל את הנאמנות והחברות, לימד אותנו להיות סקרנים והשריש בנו אופטימיות ששומרת מכל פגע. חתומה על התודות המיוחדות בדף זה, הפיקה והביאה לדפוס — תמי פרי-פורת.

אוה טוניק, יד ימיני, שמעולם לא חסכה שעות עבודה או מאמץ לתרום עיצוב גרפי: פרלוד נייר: דפוס סדר צלם; לוחות והדפסה: מהטעם המשובח שלה בנאמנות והקשבה; כריכיית ליפשיץ, בעזרתו המסורה של אורי ליפשיץ כריכה: בע“מ בעזרתו של עודד גילדור;

בשער הספר

ספר זה אינו מבקש להיפרד ממיכה אלא לשוב ולהיפגש עמו. צרור בו במילים ובתמונות סיפורו של צעיר עברי שפרקי חייו שלובים בהיסטוריה של ארץ ישראל בדרכה מיישוב עברי למדינה יהודית. התמונות לוקות בחסר. ברבות מהן אין דמותו של מיכה מופיעה. קצת משום שמחתרת אינה מצטלמת, וקצת מפני שהוא צילמן. מאותו הטעם הוא נעדר גם מן התמונה החותמת את מלחמת העצמאות — דגל הדיו על ראש התורן באום-רשרש שבמפרץ אילת. ואולם הדמות שלא נאספה אל התמונות, שמורה בלב חבריו. הם זוכרים איש חזק וצנוע, רב-כוח ורגיש, שחיבוקו שובר צלעות ולב, לחיצת ידו מרסקת אצבעות, מרצו הבלתי נדלה סוחף אחרים, וחיוך מיוחד נדלק בעיניו השובבות כשהמצב הוא לאחר ייאוש. הייתי סבור שאני מכיר אותו. חבר. היינו חברים באותה תנועת נוער, למדנו באותה גימנסיה, שאותה פקד רק בשעות רצון מעטות, נפגשנו בפלמ“ח, עשינו דרך ארוכה יחד, כתבנו יחד עם חיים גורי את הטקסטים החקוקים באבן באנדרטה של חטיבת הנגב, הייתי שותף לדיונים על אופיו ומיקומו של בית הפלמ“ח, אבל רק אחרי מותו נודע לי שגם בתחום המקצועי, שמעולם לא התפאר בו, הטביע חותם. חוברת זו תבקש למלא את החסר. הסיפור ילווה את התמונה והתמונה תבהיר את הסיפור. דברי חברים, בין שאמרו בין שכתבו, יהיו שלובים בסיפור, דברים בשם אומרם, להאירו מזוויות ראייה שונות.

נתן שחם

מ בירושלים. עד מהרה עברה המשפחה לתל-אביב. 1923 בדצמבר 13- יכה נולד ב הוריו, לזר ומאשה פרלסון, היו חברים בתנועת “החלוץ“ בווילנה. הם עלו לארץ ישראל בעלייה השלישית ונישאו בחוות כינרת. ככל אנשי העלייה השלישית, עברו במסלול הקבוע — סלילת כבישים וייבוש ביצות בחדרה. אבל כף ידו הימנית המעוותת של לזר, שנפגעה בתאונת מרכבה בילדותו בסנט-פטרבורג, הגבילה את יכולתו לעסוק בעבודת כפיים. לפיכך קיבל עליו להביא לחלוצים את מזונם בשני כדים על גבי חמור. הוא לא התמיד בשליחות זו. מאחוריו כבר היו שנים רבות של פעילות ציבורית, ואחרי הפרק הקצר הזה פנה ללימודים אקדמיים ולעסקנות ציבורית. מאשה לבית נתנזון הייתה בתו של רב נודע בווילנה, שכונתה “ירושלים דליטא“ וסופחה לרוסיה אחרי מלחמת העולם הראשונה. בבית הרב ספגה גם את האהבה לשפה ולתרבות הרוסית. כל משפחתה הענפה של מאשה נספתה בשואה. מיכה ורינה אחותו, הספיקו להכיר אותם. מיכה היה בן שלוש וחצי ורינה בת שנתיים כשנסעו עם אמם לבקר את משפחתה בווילנה. אחרי המלחמה, כאשר נודע למאשה כי לא נשאר איש ממשפחתה, לא חדלה לבכות. לילדים לא נאמר דבר. באותם ימים העלימו מן הילדים כאב וצער. אך אפשר שהבכי הזה עתיד לקשור את מיכה לפעילות במסגרת המוסד לעלייה ב‘.

ם י ש ר ו ש

משפחת פרלסון: מאשה, מיכה, לזר ורינה 1926 תל אביב

פוטו דיזנגוף

מיכה החל ללמוד בבית ספר דתי סמוך, אך עד מהרה עבר לבית החינוך לילדי עובדים. שינוי שעתיד להשפיע על עתידו, לאורך כל הדרך. כאשר עברה משפחת פרלסון מירושלים לתל-אביב, כבר נודע ראש המשפחה בכישרון הארגוני שלו. מחדר חולים נידח ובו אחות או שתיים, התפתחה קופת חולים בהנהגתו חברים כאשר פרש מניהולה. אף על פי כן מצא גם פנאי 9,500 לארגון ענקי שמנה לילדיו. לטייל איתם, לשוחח עמם על עניינים העומדים ברומו של עולם ולשעשע אותם במעשי ליצנות. ואולם לאחר שבגרו מעט, הם נאלצו לקבוע איתו פגישה שנרשמה ביומן. . דירה פינתית בקומה 65 כעבור זמן-מה, שוב בית חדש. מעונות עובדים א‘, רחוב מזא“ה שנייה. בין דיונות החול וגבעות הכורכר הוקם שיכון סוציאליסטי של שני בתי קומתיים, בכל בית שתי כניסות. במעונות עובדים א‘ הייתה משפחת פרי בתוך שלה. גרו שם גם יצחק יציב, עורך “דבר לילדים“, ובן-דור, איש “דבר“, קיציס מההסתדרות, מיכאלי מאל-על, ושנקר מבנק הפועלים. לימים התרחבה השכונה ונוספו לה מעונות עובדים ב‘ ו-ג‘, שם גרה משפחת גורפינקל-גורי עם הבן חיים. בית חדש, חברים חדשים. חיים גורי: “באותו שיכון התגוררו, בקרב בכירי המשק ההסתדרותי, גם אנשים כברל כצנלסון המורה הנערץ ומשה ביילינסון, אחד מגדולי אנשי הרוח והמסאים שקמו לתנועת העבודה הארצישראלית... אליעזר פרלסון היה אדם שהתמזגו בו חומר ורוח. לימים יהיה איש הארגון והכלכלה המובהק לסגן ראש עיריית תל-אביב מטעם מפא“י, למנכ“ל משרד הביטחון, למנכ“ל עמידר ולאחר מכן למנהלה של הוצאת הספרים עם עובד. לכל מקום שנדרשו בו שכל ישר וכישרון ארגוני העבירו אליו את אליעזר פרי.“ בחצר שבין הבתים טיפחו הדיירים גינה משותפת ובה ירקות, פרחים ועצים, והבולט שבהם עץ הג‘קרנדה סגול הפרחים. פאתי השכונה נשקו לגדר הפרדס של הטמפלרים משרונה, שרוב עציו נעקרו, אבל עדיין נותרו בו בריכת המים, תעלות השקיה, משאבה ‘מתקתקת‘ ופועלים ערבים. זרות ואימה נשבו מהפרדס אל השכונה המבודדת. התנועה הסוציאליסטית הטביעה את חותמה בכול, לא רק בהתיישבות העובדת. אף העירונים, חברי תנועת העבודה, שמרו על אורח חיים צנוע ולא ראוותני וניהלו חיי קהילה. שיכון עובדים לא היה רק מקום מגורים, אלא אורח חיים שנוצר בו הווי של חברת ילדים מגובשת ומלוכדת בהנהגת חיים גורי וחיים בן-דור. הרצינות שרתה בכול ואפילו המבוגרים לא הקלו ראש בהחלטות שהחליטה החבורה באורח דמוקרטי. השטח העירוני לבש פנים של כפר. הילדים גידלו שם ירקות, ועל הגג גידלו אפרוחים, ממש כמו בפינת החי בקיבוץ. בימי שישי חילקו הילדים פרחים לדיירי השכונה, ואת הוורדים המעטים נתנו בכל פעם למשפחה אחרת. חבורת הילדים אהבה את השכונה כמות שהיא, וכשהגיעה הקִדמה והחלו לסלול שם כביש, יצאו הילדים בלילות לחבל ב“פולשים“, סילקו את האבנים והניחו לוחות עץ במקומם.

לזר, עתה אליעזר, היה אדם מכור לעבודתו. הוא ניהל מפעלים של הסתדרות העובדים ואת שאר זמנו הוציא על פעילות בהתנדבות במוסדות ציבור. את ביתם הראשון בתל-אביב קבעה המשפחה בצריף ששכרה ממשפחת קנב, ברחוב בר-כוכבא. עם משפחת קנב עברו לדירה מרווחת יותר בת שני חדרים .65 ברחוב אחד העם

ם י ש ר ו ש

י לדי השכונה למדו בבית החינוך לילדי עובדים שברחוב טשרניחובסקי, ושהו בו משמונה בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. בית החינוך הגשים הלכה למעשה את האידיאלים של תנועת העבודה העברית. לילדים היה זה גן עדן עלי אדמות. רפובליקה של ילדים. לא היו שיעורי בית ומבחנים והמשמעת הייתה עניין של הסכמה בין המורים לתלמידים. בלימודים היה מותר לזלזל, בחובת העבודה — לא. בבית החינוך לימדו גם מלאכות נחוצות, חקלאות, בישול, טיפול בבעלי חיים, נגרות וסנדלרות. בימי החופש הונהגה תורנות לטיפול בחי ובצומח. הם לא הביאו כריכים מהבית, אלא קיבלו בבית הספר את כל ארוחותיהם בחדר האוכל. אשתו של המשורר זאב בישלה בעזרת התלמידים, וזאב עצמו היה בו מורה. את הכלים הדיחו התלמידים בתורנות במים קרים, בשוקת פח גדולה מרובת ברזים בחצר. את חובת העבודה קיבל מיכה כדבר המובן מאליו. הלימוד, לגבי דידו, היה רשות, לא חובה. חיי החברה התנהלו בדרך דמוקרטית למופת, בדומה לחברת הילדים הקיבוצית. שתי חברות ילדים — הצעירה והבוגרת — דנו בבעיות, קיבלו החלטות וחוקים ואף קבעו עונשים למפירי מרות. גם מיכה עמד לפחות פעם אחת לדין משמעתי של חברת הילדים. הוא וחברו זוניק החליטו ללכת... לרוסיה, משאת נפשם של פועלים בעלי הכרה. הם לא הרחיקו לכת והגיעו רק עד הכפר הערבי סומייל. שם נתגלו. אסיפת הילדים גילתה נדיבות וויתרה על עונש כיוון שלא יצאו ממש מגבולות הארץ. בסתר לבם קינאו הילדים בצמד הנועזים ולבם לא מלאם להענישם על חטא שגם הם היו שמחים לחטוא. אירע גם שילדים אחדים הרחיקו על אופניים עד אל מעבר להרי החושך, לקיבוץ גבעת השלושה. מיכה לא נעדר משום מעשה משובה. נמרוד אשל, הצעיר ממנו בשנתיים, העיד עליו שבדרך קבע גף אחת מגפיו, יד או רגל, הייתה מגובסת, אף-על-פי-כן לא החמיץ תורנות. בכל בוקר הלכה כל החבורה יחד בדרך הארוכה לבית החינוך. בדרך הצטרפו אליהם יצחק ורחל רבין, עדה הוז ואיה פינקרפלד. רחל רבין: “המרחק מבתינו לבית הספר לא היה קטן, ואולם היה ברור שנלך לשם ברגל. כדי שלא יהיה ‘משעמם‘ היינו מגוונים את הרחובות שבהם הלכנו לכיוון גן מאיר. בבוקר היינו ממהרים לבית הספר ולכן לא דאגנו

ל‘הליכה מאורגנת‘, ואולם בתום יום הלימודים הארוך — היינו ‘מתארגנים‘ ומתחילים ללכת לאטנו. התחנה הראשונה הייתה בקרן הרחובות המלך ג‘ורג‘ וחשמונאים. שם הייתה חנות מכולת קטנה. היינו אוספים פרוטות ומתלבטים מה קונים. ה‘מבחר‘ היה סוכריות או מסטיקים — ליותר מכך לא היה כסף וגם לא היה צורך, וכך ב‘הילוך אִטי‘, תוך שיחות והפסקות למשחקים שונים, היינו מגיעים מאוחר הביתה...“ ילדות ענייה ומאושרת. בקיץ מבוססות רגליהם בחול טובעני ובחורף — בשלוליות בוץ. תושייה היא שם המשחק. מגייסים שני לוחות עץ, האחד גונדולה והאחר משוט, וצולחים את תעלות ‘ונציה‘ ברחוב הכרמל. מיכה חוגג. אלה חיים כלבבו. בתעלולים הוא מהמובילים. בלימודים הוא במאסף. לא בגלל קשיים בהבנת הנקרא, אלא מפני שעניינים נכבדים מלוח הכפל עמדו בראש מעייניו. הוא שקוע בבעיות השעה, בביטחון ובעניינים חברתיים, ואינו מתפנה לעניינים של מה בכך. אפילו במסגרת הגמישה והסובלנית של בית החינוך, שבו עמדו במרכז הלימודים מסכֶת החג ותהלוכת האחד במאי, לא יכלו המורים להתעלם מהישגיו הדלים, ומיכה הצליח לעשות את הלא-ייאמן — הוא נשאר כיתה! תחנוניה החוזרים ונשנים של אמו באוזני המחנך כצנלסון לא הועילו. וכך, למרות הישגיו המעולים בספורט, לא עלה לכיתה גבוהה יותר. חיים גורי: “למדנו יחדיו באותה כיתה ב‘בית החינוך לילדי העובדים‘, אותו בית ספר פתוח, ברוח הציונות הסוציאליסטית, שהיה תחנת ניסיונות מרתקת לשיטות חינוך חדשות ולהקניית ערכי חיים. האידיאל — להיות פועל או עובד אדמה ולהגן על ‘המפעל הציוני‘. על קיר הצריף המחבר את בית ספרנו עם מועדון ‘הנוער העובד‘ נתלו סיסמאות הזכורות לי עד היום הזה: ‘אל תאמר — מחר נגאל, שמא נאחר את המועד‘, ‘מידת השמים מעל לראשו של עם כמידת הקרקע שמתחת לרגליו‘, ‘אתם הסלע שעליו ייבנה מקדש העתיד‘. ‘ארור האומר מחבוא‘. דומה שמיכה הפנים במיוחד את שלוש המילים האלה של י.ח. ברנר. תמיד בקו הראשון, במקום המסוכן שבו מתרחשים הדברים החורצים גורלות ונזכרים בספרי הקורות. אני משער כי כבר אז הטמיע, כרבים מאיתנו, את עיקרי האמונה הזאת.“

ך ו נ י ח ת י ב

קיבל פרס יקיר העיר תל-אביב , ויש רחוב 1976 במחזור הראשון על שמו בתל-אביב, קטע מרחוב הירקון שמתחיל במלון הילטון ועובר מתחת למלון קרלטון — שמיכה בנה. 5.10.1979- ב 85 נפטר בן

לכבוד מר ניסן שאלתיאל, עיריית תל-אביב. 1976 לפברואר 23 בהתאם למכתבך אלי מיום הנני מעביר לכם את הביוגרפיה הקצרה שלי. . מנעורי הייתי פעיל בתנועה 1894 - נולדתי בלנינגרד ב הציונית וביחד כחבר במרכז הסטודנטים הציוניים הגעתי בשליחות הציונית לוילנא 1919- ו“החבר“. ב והייתי פעיל שם במשך שנה אחת יחד עם המשורר לייב יפה. אחרי כן עברתי לקובנא ופעלתי הן כחבר מרכז “החלוץ“ והן כמפקח על בנקים עממיים של יהדות ליטא במיטיסטריון היהודי של השר ד“ר סולובייצ‘יק. ביום הפרעות של הערבים 1921 במאי 1- עליתי ארצה ב שבהם נהרג י. ח. ברנר, והגעתי לתל-אביב מנמל יפו. תושבים והיא עמדה ברוח 3,600 בתל-אביב היו אז איתנה נגד התנפלויות של ערבים. נבחרתי למרכז קופת-חולים שהיה אז 1921 בדצמבר רופאים 2 מוסד קטן בלי מרפאות ובלי בית חולים, עם אחיות וחובש אחד. המשכתי להיות יו“ר מרכז קופת 3 - ו היו 1953 - שנה, וכאשר התפטרתי ב 32 חולים במשך עובדים, עם רשת רחבה של 9,500 במרכז קופת חולים בתי חולים, בתי-הבראה, מרפאות, מכונים וכו‘. מהתחלת בואי לתל-אביב פעלתי בעבודה ציבורית רבה נבחרתי למועצת העירית השלישית כחבר סיעת 1926- וב הפועלים. והייתי חבר 1936- שוב נבחרתי לעירית תל-אביב ב הנהלת העיריה בראשותו של מ. דיזנגוף ז“ל וי. רוקח ז“ל

1976 אליעזר כותב קורות חייו בשנת 10

בכל הארץ החל מבית הבראה “ארזה“, בתי הבראה על הכרמל ובית בוסל בצפת ובתי חולים “בלינסון“ עפולה, בית חולים “מאיר“ בכפר סבא, קפלן וכו‘. במשך כל השנים פעלתי במוסדות ציבוריים רבים או בתור יו“ר של ההנהלה או בתור חבר פעיל בהנהלה ובין המוסדות האלה אציין: בקרן תרבות אמריקה ישראל — הייתי יו“ר פעיל במשך שנה 18 שנים 10 בחברת “עמידר“ — הייתי מנהל כללי במשך שנים 10 ב“עם עובד“ מנהל כללי — במשך שנה 12 בועד למען החייל — יו“ר פעיל בהנהלה במשך במועצה העליונה לתרבות ואמנות — חבר הנהלה מיום 1970 היווסדה ועד במכון למוסיקה ישראלית — יזמתי הקמת המוסד הזה שנים. 10 והייתי יו“ר במשך אנסמבל קאמרי — השתתפתי בייסוד עם גארי ברתיני, שנים. 15 והייתי חבר הנהלתו במשך במועצת המנהלים של “דבר“ — מיום הוסדו של העיתון ואחרי מותו של ברל קצנלסון הייתי יו“ר מועצת המנהלים שנים רבות בתזמורת הפילהרמונית הישראלית — הייתי חבר הנהלה שנה, מיום שהתזמורת התארגנה בתור 20- במשך כ קואופרטיב עצמאי בהנהלת “הבימה“ — הייתי חבר הנהלה מיום בואה ארצה שנים ראשונות. 25 במשך במועדון העתונאים — הייתי יו“ר של החוג שתמך בקיומו של המועדון ויחד עם יוסף שפירא וחיים אריאב הקימונו את בית סוקולוב “ענבל“, להקת מחול — עזרתי לשרה לוי לייסד את “ענבל“ והייתי חבר הנהלה במשך שנים רבות. בחברה לפיתוח צפת — פעלתי בשנים הקשות ביותר לישוב העברי בצפת יחד עם יוסף שפרינצק ז“ל, אברהם הרצפלד, מ. זגגי, ויצחק עילם כאשר העיר הלכה והתרוקנה תושבים. 1500 - ונשארו בה כ במוזיאון תל-אביב ע“ש דיזנגוף — הייתי פעיל כחבר ההנהלה במשך שנים נוסף לכל השתתפתי בכמה קונגרסים ציוניים, בועד לאומי, במועצת הבריאות של הישוב, בכפר הישוב ועוד מוסדות שונים שאין באפשרותי לזכור את כולם. אני שמח ומאושר שהשמים נתנו לי אפשרות להיות בריא ולהמשיך לפעול גם היום. אליעזר פרי

אליעזר מצויד במחברת השחורה, עם יעקב רכטר בזמן בניית היכל התרבות.

הערה בכתב יד של מיכה: לרינה והבנים לתמי שאולי עודדי ונימי, סבא על הכיפ-כיפק!

בן גוריון אהב באליעזר פרי את יושרו, את תומו, את כוחו הארגוני, את הקפדתו על קטנות כגדולות

במשך שלושה חדשים בארה“ב על חשבונם לשם לימוד והשתלמות באדמיניסטרציה מוניציפאלית וארגון הרפואה עיריות חשובות בארה“ב ורכשתי 24- הציבורית. ביקרתי ב ידיעה מקיפה תיאורטית ומעשית באדמיניסטרציה מוניציפאלית בשיטות רב-גווניות המקובלות באמריקה. שנים לפעולתי הצבורית במוסדות רבים שאין לי 55 זה כל אפשרות להעלות את כולם בזכרוני והקדשתי זמן לא מועט בתוך פעולה זו להקמת בניינים צבוריים חשובים כמו: בנין היכל התרבות, בנין הבימה, בית סוקולוב, בית הסופר ע“ש טשרניחובסקי, בנין תיאטרון הקאמרי, בנין לאקדמיה למוסיקה, ביתן הלנה רובינשטיין, בית “דבר“ ולאחרונה בית החייל. וזה נוסף על בניינים רבים של קופת חולים בת“א החל ממרפאת זמנהוף, מרפאת מזא“ה, בית מרכז קופ“ח ברח‘ בילינסון וכו‘. באותו הזמן נתתי את ידי להקמת בניינים צבוריים שונים גם מחוץ לתל-אביב, כמו “בנין אקדמיה למוסיקה“ בירושלים, בית הבראה לסופרים בזכרון יעקב, אולם במכון וינגייט, כמה בניינים צבוריים בצפת, בנין בית העם בבאר-שבע, בתי-תרבות ע“ש סם רובין בישובי הדרום ונוסף לכל עשרות בניינים חשובים של קופ“ח

. אחרי פטירתו של דב הוז נבחרתי להיות סגן 1953 עד שנים. 10 - ראש העיריה ושימשתי בתפקיד זה כ בזמן שמר י. רוקח נאסר על ידי השלטון הבריטי ונשלח ללטרון מילאתי את מקומו כראש העיריה, בתקופה סוערת של התנפלויות הערבים על תל-אביב, ובימים הסוערים כאשר הבריטים תפסו והביאו לחיפה את אוניית “אקסודוס“. היות ונחשבתי כבעל נסיון בשטח של הבריאות ואדמיניסטרציה מילאתי בהנהלת העיריה בעיקר תפקידים בשטחים אלה. נקראתי עלי ידי ראש הממשליה דוד בן-גוריון 1948 - ב להיות מנהל הכללי של משרד הבטחון (אחרי לוי אשכול ולפני פנחס ספיר). אולם כעבור שנה ביקשתי את בן- גוריון לשחרר אותי מתפקיד זה כי לא יכולתי למלא שלושה תפקידים באותו הזמן (סגן ראש העיריה בת“א, מנהל משרד הבטחון, ויו“ר מרכז קופ“ח). נתמניתי ע“י הממשלה הזמנית כמפקח על מזונות 1948 - ב יחד עם ד“ר פרדר, וזוהי היתה תקופה קשה מאוד — כי האנגלים השאירו את הארץ בלי רזרבה במזונות, ורכישת המזונות מחו“ל היתה קשה מאוד הן מחוסר כספים והן מסיבות ההובלה. לבקר State Depar tment הוזמנתי ע“י ה- 1950 - ב

11

1936 .) נחום גוטמן. בית נעורינו (חצר גימנסיה הרצליה רישום דיו ועיפרון על נייר

1933-34 . נחום גוטמן. תל אביב הקטנה רישום בדיו ועט כדורי על נייר

פרי, מודע לבעיות של מיכה בבית הספר, היה חותם עם בנו על חוזה ‘משפטי‘ בכל תחילת שנת לימודים. “אנחנו, החתומים מטה. מתחייבים בזה...“ בתמורה להתנהגות טובה בבית הספר התחייב האב לקנות לבנו כלב בוקסר. הכלב נאלץ לחכות עד שמיכה בגר ועמד ברשות עצמו. בין שאר תכונותיו הברוכות גילה מיכה כישרון מוסיקלי. קנו לו כינור. אבל מן הנודעות הוא שאין די בכישרון, ובלי אימונים שגרתיים אין מגיעים להישג כלשהו. ומיכה? מובן שלא נגע בכינור שלא בשיעורי הנגינה, וכיוון שכך, נתלה הכינור מעל מיטתו, תזכורת וקריאה סמויה לחרטה. את הכישרון המוסיקלי שלו כיוון מיכה לכלים שיתרמו לפעולות של “המחנות העולים“ — חליל, אוּקרינָה ומפוחית פה. במסיבות היה מרתק בנגינתו את החברים היושבים סביבו ושרים בגרונות ניחרים. כל תלמידי בית החינוך היו חברים בתנועת נוער, מיעוטם בשומר הצעיר ורובם במחנות העולים. מיכה נמנה עם האחרונים. שם הכיר את איתי עמיחי והשניים נעשו ידידי נפש. בפעולות של מחנות העולים, כבכל תנועות הנוער באותם הימים, ליבְּנו הצעירים בעיות שברומו של עולם וחיפשו בכנות ובתמימות דרכים לשינוי פני החברה ומגמות חדשות באמנות, ולצד זה הקדישו גם לא מעט לעניינים ארציים כמו מחנאות, טיולים והכנה לקראת הגשמה עצמית בקיבוץ. בחוג הצעירים הזה נשזרו כובד ראש ומשובת נעורים גם יחד. מיכה היה אהוב על הכול. הנערות היו מחזרות אחריו, ופעם אחת זכה

לעתים קרובות נעדר אליעזר פרי מהבית בגלל נסיעותיו לחו“ל, לרכוש ציוד לקופת חולים. לילדים היה זה חופש מעולהּ של משמעת. מאשה לא הצליחה להשליט משטר על שני הזאטוטים, והם ניצלו היטב את חולשתה בהתפרעויות שלוחות רסן. חמורות במיוחד היו ההפרעות בשעות מנוחת הצהריים המקודשות בין שתיים לארבע. האם הנואשת מצאה פתרון יצירתי להחזיר את השקט על כנו. היא הזמינה שוטר-מכר מתחנת המשטרה הסמוכה. הוא העמיד פנים שהוא בא לקחת אותם למוסד לעבריינים צעירים, והיא התחננה כביכול שיוותר להם הפעם והבטיחה שילדיה לא יחזרו לסורם. הילדים המבוהלים החזיקו מעמד יממה תמימה. כאשר עמדה שוב אובדת עצות, נקטה שיטת חינוך אחרת, שגם היא לא עלתה יפה, ורשמה את חטאי הילדים ברשימות ארוכות שנמוגו כלא היו כשחזר אביהם מהשליחות. לעתים נענשו שני השובבים, ופעם הגדיש מיכה את הסאה ואמו נעלה אותו בשירותים, וכשפתחה את הדלת לשחרר את האסיר נדהמה — הפרא-אדם החליק על צינור הביוב ונמלט. ממסעותיו ברחבי העולם, ובעיקר משוויצריה, שלח האב גלויות צבעוניות למשפחתו: יערות עד, הרים מושלגים, גשרים תלויים — פלאי הטכנולוגיה מהעולם הגדול שעדיין לא חלמו עליהם בארץ ישראל. מכתביו של מיכה היו קצרים ולעניין: “שלום אבא. אצלנו הכול בסדר. אימא חולה...“

ך ו נ י ח ת י ב 12

שאול גבעולי, חבר “השומר הצעיר“, בנשיקה מנערה משום שחשבה אותו למיכה. מאשה ואליעזר אמנם עזבו את קבוצת כינרת בראשית דרכם בארץ, אבל המשיכו לשמור עם החברים על קשרים הדוקים וחמים. וכך בילו מיכה ורינה חופשות רבות בקבוצת כינרת אצל משפחת חדש וטעמו לראשונה את הטעם של מעמד “ילדי החוץ“ העירוניים, הזרים, בחבורה הסגורה של ילדי הקיבוץ. הם השקיעו מאמץ ניכר להוכיח את עצמם כדי להתקבל לחברתם. משפחת חדש אף היא התארחה אצל משפחת פרי בבואה העירה. חופשות אחרות עשו אצל אחיותיו של אליעזר פרי בשכונת מאה שערים בירושלים קודם שלבשה זו צביון חרדי. הן גרו בבית בן שלוש קומות ומשפחותיהן תמכו זו בזו בכל תחומי החיים. מיכה ורינה נשלחו לירושלים “להחליף אוויר“ ו“לעלות במשקל“. החלפת האוויר עלתה יפה, אבל את המראה ה“בריא“ קיבלו הילדים בצביטות על לחייהם. בגלל בריאותה הרופפת נאלצה מאשה להינפש מפעם לפעם בבית הבראה “ארזה“ במוצא שליד ירושלים או ב“אחוזה“ שעל הכרמל. היא סבלה כנראה מלחץ דם גבוה ומבעיות לב, אך באותם ימים מחלות אלו נחשבו לתופעות של תשישות ועייפות. הילדים היו מצטרפים אליה, אך למעשה הסתובבו בלי כל השגחה במשך שבועות רבים, ולעתים בילו בבית ההבראה את כל חופשת הקיץ. כשסיים מיכה את לימודיו בבית החינוך עבר לגימנסיה הרצליה. גם שם לא הרבה לפקוד את כיתת הלימוד. לרוע מזלו ידיד של הוריו, ד“ר סברדלוב, טלפן אליהם לשאול לשלום בנם, לאחר שזה לא הגיע לגימנסיה יותר מחודש. התברר שמיכה סיפר למורים שהוא חולה בדלקת ריאות קשה, והיה יוצא מדי בוקר עם ילקוטו להקים מחנה בנחל מוסררה. הואיל ולימודיו בגימנסיה לא היו לרוחו, עבר מיכה בשמחה לבית הספר המקצועי “מקס פיין“, בתקווה שינצל שם את כישוריו הטכניים שתמיד אתגרו אותו וילמד מקצוע מועיל. תחילה היה מרוצה מן השינוי במעמדו. כאילו התקבל כבוגר למעמד הפועלים, אבל נכונה לו אכזבה מרה; “ילדי העמלים“ התגלו כתלמידים גרועים, חסרי תודעה מעמדית, שנשלחו לבית הספר המקצועי מפני שנכשלו בבתי ספר עיוניים. . השכנים הערבים שעבדו בשרונה 1936 מיכה נפגש עם אותו פרולטריון גם במאורעות הסמוכה היוו איום ממשי. את חלונות חדר הילדים אטמו בכרי נוצות לבלימת כדורים. פליטים שהגיעו מיפו מצאו מקלט בבתי השכונה ובבית החרושת לטריקו לודז‘יה הסמוך. ההבדלים בין ילדי השכונה לילדי הפליטים ניכרו מיד. הראשונים — בהירי שיער ועיניים, ולמרות החיים הצנועים מעולם לא רעבו. ומנגד משפחות הפליטים ברוכות הילדים, שלא היה להם דבר מעבר לצורכי הקיום הבסיסיים. בין שני המחנות שררו ניכור וזרות, למרות אחוות האחים אל מול הסכנה המשותפת.

1933-34 .) נחום גוטמן. כיכר היכל התרבות (חצר גימנסיה הרצליה רישום בדיו על נייר

1933-34 . נחום גוטמן. גימנסיה הרצליה רישום בדיו על נייר

13

ב ין עסקני הדור בשנות השלושים והארבעים של המאה העשרים רווח המנהג לשלוח את הילדים ללמוד בקיבוצים. אפשר שראו בכך הגשמה של אידיאל שלא מימשו בעצמם, ואפשר שעיסוקיהם הרבים לא הותירו בידיהם פנאי לחינוך ילדיהם. כך או כך, רבים מבניהם של מנהיגי היישוב ופרנסיו מצאו בית ארעי בקיבוצים.

למיכאל פרלסון ילד שלי יקירי! כבר מזמן לא קיבלנו ממך מכתב. מה שלומך? מתי החופש שלך? בבית יהיה לך הפתעה נעימה מאוד! רינילה בבית — היא ניכנסה לסמינריון של הקיבוצים. עשתה בחכמה ואני מאושרת! יקירי, מתי אתה כבר תהיה בבית? סוף סוף כבר זמן! יכול להיות שתעבוד בגבע? אנחנו מחכים לך. אצלנו בלי שנוי. אבא עובד הרבה ועוד יותר עצבני. יש לי פחד גדול מאוד בעדו ובעד ריניצקה! איך יוכלו להסתדר ביחד — שניהם מתפוצצים! אבל ניכבה (נקווה), שהכל יהיה בסדר — בכל אופן אני כל הזמן על המשמר! אני רוצה שלה יהיה טוב ונעים לחיות בבית! באהבה ובנשיקות — אמא.

בגלל נסיעותיו התכופות של האב ובריאותה הרופפת של האם וכן הישגיו העלובים של מיכה בבית הספר, נשלחו מיכה ורינה בשנת לקבוצת גבע שבעמק יזרעאל, במעמד 1938 של ‘ילדי חוץ‘. (המוסד החינוכי בקיבוץ משמר העמק היה הנודע והמנוסה ביותר

עלה בידם להשתלב בחברת הילדים שבה ילדי החוץ נדרשו למאמץ יתר כדי להתקבל כשווים בחברה, אבל על פי רוב לא הועילו מאמציהם. ככל שהשתדלו, תמיד עמדו מחוץ למעגל הסגור, האליטיסטי, של בני הקיבוץ. תמיד נחשבו ל‘זרים‘. תוכנית הלימודים התאימה למודל ‘האדם החדש‘. לימודים הומניסטיים, ריאליסטיים ושפות — מהם והלאה. רק לימודי חקלאות. מחזור זרעים, מכונות חקלאיות וגידול בהמות. היום נחלק לשניים; במחציתו הראשונה למדו ובשנייה עבדו. לעבודה התייחסו בחרדת קודש והיא עמדה בראש סולם הקדימויות לבחינת ערכו של אדם. גם מיכה ואחותו התאימו עצמם למודל, אבל כיוון שבאו מה‘חוץ‘, נאלצו להעמיד את עצמם במבחנים חמורים שבעתיים משל ילדי הקיבוץ. באותה תקופה החלו הנערים להתאמן במעיין חרוד במסגרת הגדנ“ע. מיכה הצטיין והתמנה למדריך קפא“פ (קרב פנים-אל-פנים). עד מהרה נמאסו חיי הקיבוץ על רינה, והיא עזבה את גבע, אבל במיכה הייתה ‘חיוביות טוטאלית גורפת‘, כדבריה, והוא נשאר שם ביחסים טובים עם כולם. בלב שלם קיבל כמובן מאליו את חייו אלה, נטמע היטב בסביבה החברתית ואימץ בלב שלם את דרישות התקופה. מוריו של הנער השובב לא העלו על דעתם כי מן הפרחח הזה יצא ביום מן הימים אדם מן היישוב. קרוב לוודאי שלא ניבאו לו עתיד מזהיר. לכל היותר, סברו, יהיה בעל מלאכה מיומן שכוחו בידיו.

מיכה ורינה

בקליטת ‘ילדי חוץ‘. אבל ילדיו של אליעזר פרי לא נשלחו לשם כיוון שמשמר העמק השתייך לשומר הצעיר ופרי חשש שילדיו יאבדו שם את הזיקה לתנועה האם). וכך זכו מיכה ורינה לארבע שנות בורות זוהרות. חברת הילדים בגבע הייתה מגובשת וסגורה מאוד, ורווחה בה מה שבעיני רינה הייתה ‘התנשאות נרקיסיסטית‘. מיכה ורינה היו חריגים — ילדי חוץ בלי קרובי משפחה ובלי משפחה מאמצת. אבל בניגוד לילדי החוץ שבאו בעקבותיהם, חוסנם הנפשי הגן עליהם מפני טראומות שלקו בהן ילדי חוץ נודעים מגבע, כמו נורית זרחי ודליה רביקוביץ.

ע ב ג 14

להורי היקרים שלום! זה זמן רב שאני מתכונן לכתוב הביתה אבל אני דוחה זאת מפעם לפעם. היום יש לי בוקר פנוי.... החלטתי וישבתי. התקופה האחרונה אצלנו היא תקופה מענינת מאוד. אנחנו מסירים בסביבה עד מהלך ק“מ) מאַיֶלת ולכל הכיוונים. אני 25 ( יום סיורים של ימים שלמים 5 השתתפתי ב ופעם יצאנו ברכיבה. הסביבה מוכרה עתה טוב מאוד ואנחנו יודעים בה כל שביל וכל כפר על בוריו, בהרים ובואדיות. נפלא. הכל מכוסה ירק השקדיות פורחות ומים רבים זורמים בשצף בכל הואדיות, בסביבתנו ישנם ואדיות הידועים בארץ בגודלם וביופים (ואדי עמוד, חמם הירדן, וכו..) ואנו ממשיכים ללכת בהם לאורכם וחודרים לתוך הרי הגליל.

קרב פנים-אל-פנים — אבינועם חדש 1940

אבא! כמה בקשות לי אליך. ראישת אבקשך לשלוח לי בהקדם מכתב ובו להכניס כמה מפות טובות וגדולות שאפשר לתלותן על הקיר (בעיקר של רוסיה, וחזית אפריקה) אנחנו זקוקים להם בחופש הבא אני אביא אותן בחזרה. שנית תברר בקשר לקובץ חוברות “מערכות“ ושלישית כאשר תכתבו לרינה הוסיפו גם בשמי דרישת לחודש זה אני 30 - שלום חמה. ב עוזב את אַיֶלת ועובר לדפנה. בנכם.

לאבא שלום רב! באתי הביתה ורציתי לראות אותכם ואתם לא הייתם בבית. עשיתי לי כביסה קטנה ותליתי אותה על הגג אבל החולצה הלבנה נפלה והתלכלכה. בערב הלכתי להצגת הבימה החדשה “האדמה הזאת“ המחזה בינוני מלבד קטעים אחדים טובים. אבא אני נזקק לנעלים שלח לי אותם במהרה. בצרוף מכתב והחולצה. אני מרגיש טוב את ימים בילתי בעמק: גבע, מעוז, משמר העמק ויגור. 5 החפש של אני התחלתי בעבודה חדשה באַיֶלת ואני מרוצה מאוד. בנכם מיכה.

יהושע (איזיק) אשל , ציור שמן 1944 חורש

15

לאבא ואמא שלום רב! קודם כל לגבי הכל בסדר אני עובד וחי בסדר גמור ואם אני לא כותב זה מחוסר זמן. ולגביכם מכתב אחד ששלחתם לי הלך לאיבוד. ובקשר לביקורכם וטלפונים לעין החורש, זכרו חסל סדר דאגות לילד, במידה שיהיה לי זמן אכתוב ובמדה שלא יהיה לי זמן לא אכתוב, ואני פעם אחת ביקשתי שלא תבואו אלי אזי לא היתם צריכים לבוא. בשבת זו היתי בגבע וטילתי יחד עם רנה בעמק (שטה, מעוז, עין חרוד וכפר יחזקאל) הטיול היה נעים וטוב. רינה היתה במצב רוח טוב והשבת עברה תוך שמחה. ימים לפני ראש השנה ואם יהיה לי חֹפש אזי 3 אנחנו עובדים כאן קשה אבל העבודה מענינת. כאן אני אהיה עד אבוא הביתה. אחרי כן אני עובר לגליל לאן בדיוק אינני יודע. את החבילה עדיין לא קבלתי אבל היא כפי הנראה נמצאת למטה אצל החובשת, יש לי בקשה עיקרית אחת. אני הולך הרבה מאוד וגרבים טובות כמעט ואין לי ולכן אם תוכלו לשלוח לי זוג או שנים של גרבי צמר קצרים וטובים אהיה אסיר תודה. שלום רב

בנכם מיכה

להורי היקרים שלום רב! היות ואני משתעמם הערב ואין לי מה לעשות אזי אני ממלא את חובתי כלפי הבית וכותב גם השבוע. בעוד יומיים אנחנו יוצאים ב‘טיול‘ לחניתא ובחזרה אחרי המסע או כעבור שבוע אני אבוא הביתה לחפש. בשבת זו היתי ביגור בכינוס ההכשרות של התנועה, ציר הכינוס היתה שאלת התגיסותם של ההכשרות או הגברת האימונים בהכשרות באותו ההרכב. במשך כל היום היו דיונים רציניים שעמדו על הגובה ובערב מאוחר כאשר הגיעו להצבעה למתגיס כולם או לא התחלקו הדעות בדיוק לשנים ולכן אין הכרעה עדיין במרכז התנועה שיתקים כעבור שבועיים. בנתים אנחנו מרגישים טוב, מלבד מקרים בודדים של צהבת, אצלנו שמח מאוד ומצב רוח מרומם. יש הרבה חדשות אבל נדבר עליהם לכשאהיה בתל-אביב. להתראות בקרוב בנכם מיכה לירות 10 ( באחד השבתות עבדנו במשק וקבלנו כסף. את הכסף חלקנו לשנים חצי למסיבה וחצי לילדי טהרן ארץ ישראליות) כתבו מה רנה כותבת!

ע ב ג 16

מיכאל יקירי קודם כל אני שמח שנתקבל מכתב ממך. אמא שמחה מאד. תהפך נא את הדבר למסורת — לכתב פעם בשבוע. ימים. הכל היה טוב והיא נחה קצת, אולם ביום האחרון נפלה ‘אי-הבנה‘ ביני לבינה (בקשר 3 רנה היתה בבית עם עקשנותה בלתי מרוסנת שלא יכולתי לסבול) והיא נסעה במצב רוח קשה. אני מאד מצטער על כך. נראה איך לאוקטובר. אני מקוה שהדבר לא ידחה 28 - לתקן. מאשה ואנכי מחכים לבואך ב תהיה בריא ושלם, יקירי בברכה אבא. 13/10/44

1937 דצמבר

חיי קבוצת נוער בקיבוץ

17

מיכה ואמא מאשה, אישה קטנה עם לב גדול. היא וחברותיה הקימו את ”ארגון אמהות עובדות” שלימים הפך לנעמת. עזרה לזולת הנחתה את כל דרכיה. מיכה ירש את טוב הלב והרכות שלה.

כ שנותבו בוגרי המחנות העולים לפלמ“ח, מיכה היה האיש הנכון במקום הנכון. הוא בלט מיד בכישוריו וביכולתו להשתבץ בפלוגות המחץ. הכוח הגופני, הזריזות, ההרגל בעבודה קשה, גלגלו אותו עד מהרה לשורת המדריכים והמפקדים בפלוגה ו‘ של הפלמ“ח. לפליאת מוריו התגלה בו גם הכושר ללמוד ולהפנים מה שלמד. הדבר לא הפליא את חבריו. הם ידעו שאין הוא פרא-אדם אלא נער קצר רוח הלהוט להגיע בדרך הקצרה ביותר לחברת הבוגרים. בפלמ“ח, חש, אלה הם החיים עצמם ולא ההכשרה לקראתם. ואם נחוץ ללמוד חומר תיאורטי כדי להיספח אל הפיקוד, הוא ישקוד על תלמודו. כך סיים בהצלחה קורסים של מדריכי ספורט, קורס מכי“ם, קורס מפקדים, ומצא את עצמו נמנה עם אותם לוחמים שקוראים להם מיחידותיהם השונות לפעולות הצריכות אומץ לב, כוח גופני, דריכות ותבונה. האחרונה, מפני שבנסיבות הימים ההם, כשהבריטים שולטים בארץ, לא אחת נדרשו המפקדים לוותר על הדבקות במטרה בגלל קדושת החיים.

ח מ” ל פ ל ה ר ש הכ 18

של 3 ’ מ”כ במחלקה מס 1943 הכשרת דפנה-תל עמל (ניר דוד)

לאבא ואמא שלום רב! כרגיל אין כל חדש ומיוחד. שלומי בסדר וכן הענינים מתנהלים למישרים. אבא את שתי תמונות הנוף שהבאתי איתי לחֹפש תשים במקום שישמרו טוב ולא תתקלקלנה מהאור. כשבאתי הנה קבלתי מתנה מחברי לעבודה בתל-יוסף אלבום תמונות גדול ויפה מאוד. עוד בחֹפש דברתי עם אמא על כך שחסר לי אלבום לתמונותי ומאוד נעמה המתנה שבאה כאות הכרה על המאמצים והעבודה הממושכת והמיגעת שהשקעתי בתל יוסף. אם יהיה דבר מה חדש תודיעו לי. באהבה בנכם מיכה.

15.1.43 יום שישי לאבא ולאמא שלום רב! מה נשמע בבית ומה בקשר להתגיסותה של אמא? אני מרגיש טוב עובד וחי בחברה טובה. אצלנו הכל הולך כסדרו עובדים לא קל אוכלים הרבה וטוב ובעיקר ישנים הרבה. הולכים בבוקר. 6 - וקמים ב 9 לישון בשעה אתמול קבלתי את הטלפון ממכם ולא יכולתי לטלפן לטבריה מפני שהיתי עסוק במשך כל היום ולא יכולתי להתפנות, את החבילה שאמא שלחה עם דר‘ רמי קבלתי ותודה רבה, את החולצה אני לובש כל יום כי היא חמה וכאן קר מאוד. שבועות 3 - יכול להיות שאנחנו נעבור לעמק הירדן בקרוב, זה מתברר עכשיו. זה למעלה מ שאיננו יכולים לצאת לשדה כל הזמן גשמים ובוץ ומלבד ימים בודדים שנצלנו והינו בשדה כל הזמן אנחנו נמצאים בבית ועובדים בעבודה ביתית. החרמון נפלא. עד חציו הוא מכוסה בשלג עבה כולו לבן ומבריק, בדרך כלל הגשמים האלה הצילו את התבואה אבל לנו הם מפריעים. בשבת הבאה אני נוסע לכינוס תנועה ביגור בקשר לגיוסים, בכלל מגיעות אלינו שמועות טובות בקשר לגיוסים והתעוררות בעיר, שמענו על כך שחלק מהשמיניות הפסיקו את הלימודים, אני לכשעצמי לא היתי נוטה לזה היתי יותר נוטה שילחמו לכך שבכל בתי זה היה כולל יותר 1-6 הספר האימונים יהיו חובה של שני ימים אחר הצהרים מ נוער והיתה אפשרות לחייב לכך את כל התלמידים ולחנך אותם לקראת זה שכאשר יגמרו את בית-הספר לא יהיו משטמטים בינהם, אבל הנהלות הגמנסיה והועד הלאומי אינה מראים פעילות שתתאים לצרכים ואף לא במינימום אלא ההפך מקשים בבחינות וכולי... של החודש הבא בעוד כשבועיים 1.2 - נתראה בקרוב בחפש הבא שיהיה בערך ב שלושה שבועות. תהיו בריאים. שלכם מיכה.

ח מ” ל פ ל ה ר ש הכ 19

24.12.42 אילת השחר לאבא ואמא שלום רב!

בזה אני ממלא את בקשתך (של אמא) ואני בסדר גמור. מלבד זה שבימים האחרונים האקזמה חזרה אבל ישנה לי הרפואה שקבלתי בתל אביב והיא טובה מאוד, מהפצעים נפטרתי לחלוטין. מתל אביב נסעתי לגבע ובאתי ביום ד‘. מענין, בשבת רנה היתה בחיפה עם נעמי כהן הן נסעו בלי רשות כי שם היו התחריות של הפועל ונבחרת גבע השתתפה בהן ובגבע חששו להן מאוד כי לא ידעו לאן הן נסעו ובערב כאשר הן חזרו היה סקנדל גדול והוציאו אותן מבית הספר עד לבירור. משם נסעתי למחרת לבית השיטה לבקר את ההכשרה ואת איתי שנימצא במחנה עבודה ומשם בחזרה לאילת. עד היום עבדתי במשק וממחר אני ממשיך בעבודה רגילה שלי. היום עבדתי בחצורים בקציר תלתן ע“י חרמש ונהנתי הנאה מרובה זה זמן רב לא עבדתי בעבודה כזו, למרות שהיא מעיפת מאוד אין כמוה לבריאות. ועתה בקשר לכמה עינינים, החולצה והנרתיק מצוינים, את החולצה אני לובש כל יום היא חמה ובעיקר שכאן קר מאוד. את הנעלים שהינו צריכים לקבל השבוע לא נקבל ונשאתי בזוג ולכן אני עוד יותר נזקק לנעלים אם זה יעלה לך בכסף אזי לא כדאי לקנות את “מערכות“ כי החודש הוצאתם די כסף. אני שולח לכם את הפתק שהיה בגרבים שקבלנו. הסודרים שקבלנו מצוינים המעילים עומדים להגיע עוד השבוע. בדרך כלל אצלנו כאן בסדר מצב הרוח טוב. פה תמיד שמח והבחורים טובים מאוד. בנכם מיכה.

יושב בקפה פינתי, חופשה קצרה בתל אביב

עם חברים בחוף הים

רחוב דב הוז בתל אביב

ח מ” ל פ ל ה ר ש הכ 20

ואני אביא אותם איתי לחֹפש (מתי הוא יהיה אין לי כל מושג) יתכן שלפני החופש נדוג שוב הפעם ואז אביא גם כמה דגים הביתה. יותר אין לי מה להוסיף מלבד הבקשה שיותר לא תטלפנו לתל-יוסף לשאול עלי אם יהיה לי דבר מה מיוחד אזי אני אכתוב לכם כך אין טעם במכתבים ואין לי מה לכתוב. באהבה בנכם מיכה

כ דבר המובן מאליו, המצדיק אף גאווה מוסתרת, ראה מיכה זכות לעצמו להימנות עם החמישה שתחת סיפור הכיסוי של מורים לעברית — מורי הגימנסיה, אילו ידעו זאת, ודאי היו משחררים חיוך קטן — חדרו למחנה המעפילים בעתלית כדי לגבור בפעולה חשאית על שומרי המחנה, בריטים וערבים, לפרוץ את הגדרות ולשחרר את המעפילים הכלואים בו. הייתה זו אחת הפעולות הנועזות והמוצלחות שביצע הפלמ“ח בתקופת המאבק בבריטים, שנערך בנאמנות לתפיסה הבן-גוריונית האומרת כי יש להילחם בבריטים כאילו אין מלחמה בעולם ולהתגייס לצבאם כאילו לא מנסה בריטניה באמצעות הספר הלבן וגזירות הקרקע לסגור את שערי הארץ לפני פליטי השואה, ולהגביל את ההתיישבות היהודית בארץ ישראל.

בין המצולמים: חיים בר, חיים וינשלבוים, מיכה פרלסון, מיקי הפט, פנחס מישקוב, אליהו הרשקוביץ, דני מס ועוד.

ת י ל ת ע 21

1 0 / 1 0 / 1 9 4 5 - שחרור מעפילי עתלית

על השומרים (יהודים ערבים ואנגלים) צריך היה לארגן את המעפילים ליציאה מהירה מהמחנה. “הציגו אותי בתור מורה לעברית, הואיל והייתה פנייה של המעפילים שהסוכנות תביא מורים לעברית. גם יתר אנשי הפלמ“ח הגיעו בתור מורים לעברית. יצחק רבין אמר לי שישנם בין שומרי המחנה גם שוטרים יהודים, מלבד השוטרים הערבים והאנגלים. בינתיים היו ידיעות על שוטר יהודי אחד שהוא איש מהימן. למחרת בבוקר, עשיתי היכרות עם שוטרים יהודים נוספים שהיו במחנה בין היתר הכרתי את חנוך סבירסקי, חבר קיבוץ עין חרוד. ידעתי שאפשר לסמוך עליו. סיפרתי לו שכל ענין המורים זה בבל“ת. אני איש פלמ“ח ויבואו הנה עוד שישה אנשי פלמ“ח לשחרר את המעפילים. באותו יום הגיעו ה‘מורים‘: שמואל הוכמן, מיכה פרי, שאול ביבר, ישעיהו בודילבסקי, עוזי במירובסקי וגבעון יעקבי. כולם אנשים מצוינים ומדריכי קפא“פ. חנוך מסר לי ידיעות רבות וחשובות על סידורי השמירה בלילות, ריכוזי האנגלים והשומרים הערבים וכו‘. מסרתי את המידע ובהתייעצות הועלו רעיונות איך להתגבר על השומרים הערבים שישמרו באותה משמרת בה תתבצע הפעולה. נזרק רעיון שנתקע לי עמוק בראש, לקלקל את הרובים של השומרים. הזמנתי את חנוך שוב וקיבלתי ממנו פרטים נוספים על השמירה. אנשי פלמ“ח, התנפלו על 2 , חדרו שלוש יחידות כל אחת בת 12.50 “הביצוע: בשעה השומרים הערבים בצד מזרח, צפון ומערב. השומרים ניסו לירות אבל הרובים לא פעלו. קשרו את השומרים והביאו אותם למקלחת הציבורית במחנה. “ובכן, הישג חשוב מאוד השגתי — לא היו יריות בשעת הורדת השומרים על ידי אנשי דקות בלבד. 10 חוליית הפלמ“ח. כל זה ארך נתתי איתות ממקום מושבי על יד הגדר החוצה שאפשר לפרוץ. הכוח 1:00 “בשעה הפורץ פרץ את הגדרות מצד צפון. ראשון חדר המג“ד נחום. התחבקנו ואמרתי לו שהכל בסדר. מיד אחריו חדרו שתי מחלקות פלמ“ח, בפיקודם של יצחק רבין ושאול יפה.

, הסתיימה מלחמת העולם השנייה. ניצולי השואה 9/5/1945 - עם כניעת הצבא הנאצי ב והפרטיזנים היהודים התרכזו בחודשי הקיץ במחנות בגרמניה, בחסות צבאות הכיבוש של המעצמות (ארה“ב, אנגליה וצרפת), אך לא היה להם לאן להגיע. כל הארצות סגרו את שעריהן בפניהם. המקום היחיד, שהיה מוכן לקבלם, היה היישוב היהודי בארץ ישראל. אך ממשלת המנדט אסרה עליית יהודים לארץ. התארגנה העפלה בים. בתחילה הצליחו כמה ספינות מעפילים להגיע לחופי הארץ והעולים הועלו לחוף בעזרת אנשי הפלמ“ח. במשך הזמן הביאה בריטניה הרבה ספינות מלחמה ואלו היו תופסות את אוניות המעפילים, מביאים אותן לארץ. את האנשים היו כולאים במחנות מעצר. מחנה מעצר כזה היה בעתלית. מאוחר יותר גירשו הבריטים את המעפילים לקפריסין, שהייתה אז מושבה בריטית. מעפילים. היה חשש שהבריטים 200 - היו במחנה עתלית יותר מ 1945 בראשית אוקטובר יגרשו אותם מהארץ. מפקד הפלמ“ח, יגאל אלון, קיבל פקודה ממפקד ה“הגנה“, לשחרר בכוח את המעפילים מהמחנה בתוך ימים ספורים. יגאל אלון הטיל את המשימה על מפקד בגדוד הראשון של הפלמ“ח — נחום שריג. מפקד הגדוד וסגנו, יצחק רבין, החלו מיד בהכנות נמרצות. התוכנית הייתה לפרוץ למחנה באישון לילה, להוציא את המעפילים ולהביא אותם ליישובים על הכרמל — בית אורן, יגור והסביבה ולהטמיע אותם בין התושבים. חלקים מעדותו של שלום חבלין, מפקד כיתת ההכנה בתוך המחנה “... נסענו לקיבוץ אלונים, שם היה מטה הגדוד. באוהל אחד ישב יצחק רבין, שהיה קצין המבצעים של הגדוד הראשון, על השולחן לפנים הייתה ערמת מפות וניירות. יצחק הסביר לי את רזי התוכנית ובמיוחד מה תפקידי. עלי להיכנס למחנה, למחרת בבוקר, ולמחרתו יבואו בעקבותי עוד שישה אנשי פלמ“ח, שאותם נקבע ביחד. כולם אנשים מובחרים. התפקיד היה ללמוד את השטח לפני הפעולה ובהגיע שעת הפעולה — להשתלט על שומרי המחנה על מנת לאפשר לכוח הפורץ לחדור פנימה. עם ההשתלטות

ת י ל ת ע 22

המחלקות תפסו עמדות, בתוך המחנה, והבטיחו את הוצאת המעפילים צפונה לעבר הפרצה בגדר. קבוצות הפלמ“ח מחוץ לגדר קיבלו אותם והובילו אותם מערבה, לעבר מוצא ואדי פלח — לרגלי הכרמל בהתאם לתוכנית.“ עדות של יצחק רבין מאותם ימים מספרת על שיירות ארוכות, על מעפילים שלא נפרדים מה‘פעאקלה‘ הקטן שמכביד על ההליכה הארוכה. הדרך זכורה לכולם כלילה ארוך וקשה מאוד. בעדותו של יוסקה יריב שהיה במאסף של השיירות שומעים על בלבול, כמו בעדותו של ברן שהיה בכוח הפורץ, בספר “עד דגל הדיו“, שמספר שהם שמצאו את עצמם מעורבים בתוך הגוש האנושי, שהתקדם בחשכה באִטיות רבה. “האנשים שלא היו צעירים, נשאו עמהם מזוודות, חלקם נשאו ילדים. גם הדרך הייתה קשה ביותר — מעלה זרוע סלעים וביניהם צמחייה סבוכה וקוצנית, והשבילים צרים ומתפתלים. חדלנו לתפקד כמאסף הצועד מאחורי המחנה, התערבנו בין האנשים, תמכנו בהם, סייענו להם בנשיאת הילדים והמזוודות. הם היו לבושים בגדים מוזרים, בגדי אריג מהוהים, חליפות שחוקות. לנשים שמלות בלויות תלויות ברישול, אלה שידעו יידיש דברו עמהם. התרגשתי. הסתכלתי סביבי: מחנה אנושי גדול ומעורב. תחושת זרות — לאנשים ולתלבושתם“. השורה המזדחלת נקטעה מפעם לפעם ונוצרו רווחים בין הקבוצות. הודות לעוז רוחם ותושייתם של המלווים — אנשי הפלמ“ח, ופעולות ההטעיה שננקטו, איש הגיעו בטעות לשכונה היהודית 30- לא השיגה המשטרה הבריטית אף מעפיל. כ איש 40 - אחוזה שעל הכרמל. התושבים קיבלו אותם יפה ונתנו להם מחסה בבתיהם. כ הגיעו לקיבוץ בית אורן. לקבוצה זו השתייך גם שלום חבלין. שם קיבלו אותם בחום, הכניסו אותם לבתי החברים וסגרו את שער הקיבוץ. הוציאו נשק מהסליקים והתארגנו איש, הגיעה לקיבוץ 100 - להגן על המעפילים בכוח. הקבוצה הגדולה ביותר, יותר מ יגור. גם שם החברים הכניסו אותם לבתיהם ולא נתנו למשטרה לאסור אף אחד מהם. כשהוסר העוצר מאזור הכרמל, נהרו אלפי תושבים יהודים מחיפה ומהסביבה לקיבוצים על מנת להזדהות עם המעפילים ועם משחרריהם. עדות נוספת של אלימלך לבנה, שהשתתף בהסעת המעפילים באותו לילה: “התרכזנו כמה מאות מטרים מהכניסה לכביש בית אורן והמתנו לבואה של השיירה. כשהגיעה, נגלה לעינינו מחזה מרהיב ומרגש כאחד. שיירה ארוכה של מעפילים מלווים באנשי פלמ“ח ובחברי ההגנה חגורי נשק למינהו עולים לקראתנו. חלקם של האבטחה תומכים בזקנים, זקנות ונשים הרות. את המתקשים בעליה גם עומסים על הגב. בעיקר ריגשו אותנו הבחורים אשר נשאו תינוקות וילדים קטנים בזרועותיהם (נוסף לנשק) ומשתיקים אותם לבל יבכו בנשיקות בשוקולד ובלטופים וסיפורים.“ מבצע השחרור הסתיים בהצלחה מוחלטת, ללא נפגעים, מבין המפעילים או אנשי הפלמ“ח.

1942 התגייס לפלמ”ח

23

ב ימים שיבואו יימנה מיכה עם סגל המוסד לעלייה ב‘, שניהל את המאבק בבריטניה המושלת בימים בצי של ספינות סוחר רעועות על סף מכירה לסוחרי גרוטאות. אוניות אלה הוכשרו להובלת אנשים בתנאים לא אנושיים והפליגו אל חופי ארץ ישראל. מסען של ספינות אחדות, שהפליגו מאירופה בזמן המלחמה, נסתיים בטרגדיה. הן טורפדו בצאתן מנמל האם וכל נוסעיהן טבעו. לאחר המלחמה האויב העיקרי של ספינות המעפילים היו המשחתות הבריטיות שארבו להן בים התיכון. ואולם רק מעטות מהן הצליחו להערים על הצי הבריטי ולהגיע לחופי הארץ. רובן נתפסו, הוחרמו והמטען האנושי שלהן הוסע למחנות מעצר בקפריסין או לשטח חסות בריטי באפריקה. אחת מן הספינות הללו, “יציאת אירופה תש“ז“, “אקסודוס“, מסמלת יותר מכל ספינה אחרת את המאבק של המדינה בדרך באמצעות הבריחה וההעפלה, הן משום ייחודו של המאבק שניהלו נוסעי הספינה תחת פיקודם של השליחים מן הארץ, והן בגלל ניסיונם של

, למרות לחצים מדיניים שהפעילו הבריטים. 1947 ביולי 11 - הספינה יצאה לדרך בבוקר ה לא הרחק מפתח הנמל המתינו לה משחתות וסיירת של הצי הצבאי הבריטי, ומפציץ כבד שחג מעליה, ועקבו אחר האונייה במהלך דרכה לארץ ישראל. למעשה כל ההפלגה הייתה בקלפים גלויים כלפי הבריטים. היה ברור לנו שאנחנו לא נימנע מקרב עם הבריטים, וההכנות לקרב בכל המרץ ובכל הרצינות החלו מיד עם היציאה מהנמל. התחלנו לכסות את כל האפשרויות של חדירת בריטים בקפיצה אל האונייה על ידי סגירת כל המעברים ברשתות. הכינונו מחסנים של תחמושת, שהייתה מורכבת מקופסאות שימורים בערמות. הוכנה רשת עם חורים להתזה של שמן רותח על מי שינסה להתקרב אל האונייה, הוכן הגה רזרבי לפעולה עם צוות רזרבי. כשיצאנו לים ראינו שלמעשה אנו כבר מלווים על ידי אוניות קרב, שכמותן הלכה וגדלה, עד שהן הגיעו לשבע אוניות קרב בסופו של דבר...

כעבור שישה ימי מסע עדיין הייתה הספינה רחוקה מחופי ארץ ישראל, אבל הבריטים הכריזו כי היא נכנסה לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, ופקדו עליה לעצור מיד. בניגוד לכל חוק בינלאומי תקפו הבריטים את הספינה, אבל נתקלו בהתנגדות עזה של המעפילים, שהמטירו עליהם קופסאות שימורים, חלקי מתכת ותפוחי אדמה. בניסיונם להשתלט על הספינה הפעילו הבריטים אלות ונשק חם, בקרב הקשה נהרגו שני מעפילים וימאי יהודי אמריקני, ושלושים נפצעו. שיטת הקרב של הבריטים הייתה מכה חזקה של המשחתות אל הדופן של האונייה שלנו, שכל פעם מערערת את שיווי המשקל של כל מי שעומד על האונייה, ובאותו זמן מגשרים היו קופצים קבוצות-קבוצות על האונייה. הקרב נמשך הרבה יותר מחצי שעה, גם על הגשר עצמו. הם הצליחו אחרי מספר נגיחות להחדיר קבוצה קטנה לתוך גשר הפיקוד, לחדר המפקד. שם גם נהרג אחד המלחים האמריקאים אצלנו. אנחנו למעשה סגרנו עליהם, ניתקנו

הבריטים להחזיר פליטי שואה לארץ שממנה יצאו — גרמניה. ב“יציאת אירופה תש“ז“ היה מיכה סגנו של יוסף הראל, מפקד האונייה. מטעם זה ייוחד לה כאן תיאור מפורט יותר, עיקרו מפי מיכה. מכל ספינות המעפילים בארבע-עשרה שנות ההעפלה, תפסה הספינה “יציאת אירופה תש“ז“ מקום מרכזי ושמה נודע ברבים. את הספינה רכשו אנשי המוסד לעלייה בארצות הברית. Exodus 1947 שמה הסמלי, “יציאת אירופה תש“ז“ ובלועזית ניתן לה בעקבות השם של ספר שמות בתרגום השבעים, המספר על יציאת מצרים בימי משה רבנו. ארבעת אלפים וחמש מאות המעפילים הובאו לנמל סט בדרום צרפת, שם הכינו אותם אנשי המוסד לעלייה. סיפר מיכה: קיבלנו מספר מחנות, ובמחנות האלה היינו צריכים להכין את האנשים לעלייה. תפקידנו במחנות היה ליצור מהמסה הגדולה של אנשים קבוצות מאורגנות של כשלושים איש בכל קבוצה, ולמנות לה ראש... לכל אחד הותר לעלות עם משא

כתבה ב“דבר השבוע“

את ההגה הקדמי, אייק (רב החובל יצחק אהרונוביץ‘ איש הפלוגה הימית של הפלמ“ח) המשיך לנהוג את האונייה עם מספר נהגים בהגה האחורי. אנחנו החזקנו אותם למעשה סגורים ובמצב של התקפה מתמדת בתוך תא הפיקוד של האונייה בגשר העליון. מרבית האנשים למעשה יצאו מכלל פעולה תכף בשניות הראשונות בגלל הגז, האש והזעזועים החזקים. היללות התחילו באונייה בגלל השברים שנבקעו ומיים שהתחילו לחדור לאונייה. הבחורים שלנו, צוות הישראלים והאמריקאים, נחלקו לשליטה על האנשים, להגנה על האונייה מבפנים מפני המים, להוצאת המים, לבדיקת האונייה, לניווטה ותמרונה בין כל המשחתות... בתוך הקרב הצליחו אנגלים לעלות על סירות שאנחנו הכנו לנחיתה.

של קילוגרמים אחדים, שקולים ובדוקים, וזו לא הייתה פרשה קלה, כי אנשים באו עם משא כבד ולא רצו להיפרד מהחפצים האישיים שהיו עמם בכל הנדודים באירופה. בכל זאת הגענו לכך, שכל אחד עלה על האונייה רק עם המשא המותר בילקוט גב... ההסדר עם הצרפתים היה שלכל אחד מהעולים תהיה תעודת עלייה לאחת מארצות דרום אמריקה. לשם כך היה צריך לצלם כל אחד מהעולים, להכין לו תעודה, לשלוח את זה למשרד הצרפתי, לקבל בחזרה וכולי. לשם כך היה גיוס כללי של הצלמים במרסיי. הדברים עמדו במבחן. לא היו בעיות, לא בעלייה על המכוניות, לא בעלייה על האונייה, לא בנסיעה — הכול היה מאורגן ומסודר למופת.

דוס ו ס ק א 24

לעיתונות העולם

28.9.47 לובק, מחנה מאסר אל ידום מצפון העולם -

“ טרם הסתיים. 1947 הפשע ביהודי “אקזודוס זה שבוע שלישי נמצאים אנו מאחורי התייל במחנה הסגר בריטי על אדמתה הטמאה של גרמניה. אשר נמשך הקרב הבלתי-שווה ביננו יהודים חסרי כל, פליטי 12 - זה השבוע ה מלחמה ומחנות השמדה ובין הגדולה שבאמפריות. בקרב זה לא חסכה בריטניה הגדולה במאמצים כספיים, בגיוס כל שופרות התעמולה והטילה למערכה זאת צי גדול של אניות מלחמה וצבא רב. וכל זה על מנת לנתק אותנו מהארץ היחידה אשר יכולה לשמש לנו לבית ומולדת ועל מנת לשבור את תקותנו — תקות שרידים לשוב ולבנות את חיינו כשאר האדם. ועתה אנו כבר אחרי השלב המביש ביותר שהפשע הגדול הזה — אנו הושבנו בכח ובאמצעים ברוטליים לארץ ליבשה בה נשחטו נשרפו ונפלו הורינו אחיינו וילדינו. אולם גם בזה אין מסתפקת הפוליטיקה האנגלית. עתה רוצים האחראים לפוליטיקה בלתי אנושית זאת לכפות עלינו את רצונם ולאלץ אותנו לעבור למחנות בצרפת או להעבירנו לרשותה של ‘אחראי‘ ובשני הכיוונים המטרה היא לפרוק מאליהם את האחריות להחזקתנו וכלכלתנו ולמנוע מאתנו את אחרונת תקותנו לקבלת רשיונות העליה. ולהגשמתם של מטרות אלה הם נוקטים באמצעים שונים אשר הקו המשותף שבינהם הינו אי התחשבות מוחלטת בכל מניעה מוסרית או אנושית. לאחר חודשיים של טילטולים על הים בתנאים נוראים בכלכלה בלתי מספקת, החליטו הבריטים על קיצוצה של מנת המזון היומית הגרועה ביותר גם בלאו קלוריות ליום) וללא כל התחשבות 1500 ( הכי, והעמידוה רק על חצי הכמות הילדים והתינוקות 500 - במצב הבריאות הרופף, במספרן הגדול של הנשים ההרות ו שבתוכנו. איש בחדר 50 - תנאי השיכון במחנה הם למטה מכל ביקורת, הצפיפות מגיעה ל שמיכות דקות לאדם וללא כל סידור להסקה ולחימום. הסתיו 2 במיטות כפולות עם החל, והאנשים ללא לבוש מספיק, נידונים לשרביטו הקשה של הקור בצפונה של גרמניה. על כל פניותינו לסידורי עזרה מינימליים של הסקה, לבוש, כלכלה סיגריות, סבון וכו‘ נענינו בתשובות שליליות ובאיומים בלתי פוסקים על הרעה נוספת בתנאים עד שנסכים לעבור לצרפת. גם עזרתם הנדיבה של המוסדות היהודיים נתקלת בכניסתם למחנות בקושיים מכוונים. אנו מצידנו עושים מאמצים גדולם על מנת לא להשבית בכל הדרך את הילדים מתלמודם וכאן על אף כל בקשותינו לקבל ספסלים ואי אילו שולחנות ולוחות הושבה בקשתינו ריקם. כל הדברים האלה הינם רק חלק מהאמצאים הבלתי מבוררים בפעילותם השטנית של הבריטים. אולם למרות כל הנגישות הבלתי פוסקות אנו מלוכדים ברצוננו הבלתי נשבר, באמונתנו העמוקה ובידיעה הברורה שדרך אחרת עבורנו איננה, דרכנו רק לארץ ישראל. מפקד ההגנה במקום גד עמי-צור

25

5.8.47 . שלום — בחוף לחברים אופן בשום אסור כי , היא דעתי — האדום הצלב ידי על השמורות בחבילות אשר בבגדים השימוש בשאלת .1 , לגעת אסור בחבילות . מסויים למקום שנגיע עד בזה יסתפקו והם , שהוא - איך לבושים האנשים . זאת לעשות . לאנשים שנשאר היחיד הרכוש ולהשמדת שוד ליידי יביא וזה היות ומזג טוב היה שהאוכל כך י ” וע דברים אלה - באי שעשיתי השינויים אחרי . מצויין — באונייה הרוח מצב .2 .(15-8 מגיל ילדים 320 ילמדו ס ” בביה ) הלימודים התחילו היום . מסודר למסלול נכנסו החיים , קריר האויר ? ואיך מתי — יגיעו הם אם . והעפרונות הלימוד צרכי בענין מה לדעת ומבקש חוזר אני .3 את גם אפשרי ואם . יוזק של בחפציו הנמצאת החטיבה שירי חוברת את לנו להמציא במיוחד אבקשכם .4 . ערומים כמעט והם היות , גיורא ובגדי בגדיו בתי שני בין , האניה של שמאל מצד המים ליד קופסה מורידים אנחנו לילה - שלילה , לכם להזכיר הריני .5 של מחליף אלינו להעביר אבקשכם . שצריך מה לשם ולהכניס לעבור הצורך בשעת יכולים אתם . הכסא . אחרת אותו לחבר יכולם ואיננו רדיו לנו ויש היות , לאמריקאני אנגלי מנורה – בית .6 x 9 בגודל פילמים אלי להעביר אבקשכם .6 גד לעבור היא והטובה הפשוטה והדרך , והאיש המכשיר העלאת אפשרות את סופית ביררתי — הקשר לענין .2 תמסור להיעצר ומבלי , המים לפני עד בחבל בחור נוריד אנחנו . הדופן ליד בדיוק בלילה 10 בשעה בסירה תעבור לשחות יודע הוא אם , לגדעוני אשר . לגילוי חשש כל אין . אותו נעלה ואנחנו המכשיר את הסירה לו מחכה אני . למעלה אותו נעלה ואנחנו , החבל עד וישחה למים יקפוץ הוא , שעה חצי כעבור שוב הסירה . לתשובה מיד מחכה . הלילה כבר .’ וכו , חוטים , מחטים : שניה — עזרה וכן לייקה מצלמת עבור טובים פילמים אלי להעביר אבקש .3 . גדולה בכמות אולם , נרות מבקש שוב אני .4 גד כל את לקופסא ולהכניס מקרוב לעבור יכולה סירה . הכסא - בתי שני בין , האניה של שמאל מצד הקשר . ההודעות

בספרה מצטטת חבס ברכה שמיכה מכתבים ” שבדרך הספינות ” , רבינוביץ בהרב יהושע , לאֵבּי שלח באירופה המוסד שליח

* מירי

10.9.1947 שלום לחברים עבור ההגנה בשם חתומים אישורים 3000 ברשותי : לענין . נוסף פרוט חוסר על לי לסלוח ואבקשכם קצר שברשותי הזמן נותנות והם היות ולנו כמזכרת לאנשים . ולאנשים לנו חשובות האלה התעודות ”1947 אקסודוס ” בעלית שהשתתף אחד כל הפרטים כל את תמלאו חלוקתן ובשעת הראשונה בהזדמנות לכם אשלח התעודות את , ואישי מדויק לרישום אפשרות . בכפילות יקבלו שלא גמור ובביטחון אישית . ותחלקום האישיים מנת על ההתנגדות את וביטלנו היות מפלה נחלנו אנחנו , שערכתם וההתנגדות עמידתכם על לכם שלוחה הלבבית ברכתי . בחוף והתפוצץ נמצא והמוקש התנגדות לא היתה לא ובסיכום המוקש את להפעיל שנוכל בכלל כאן שאין הרושם לי שיש כאן הגדולה הצרה אבל . לאישור מחכה ואני המחנה שרפת את עכשיו מתכננים כאן אנחנו . הענין את אוכלים ואיך זה מסוג עבודה זאת מה מבינים שלא ושליחים סוכנות אנשי כולם . לעבוד מי עם ענין על וביניהם להם שכתבתי וחשובות שונות שאלות על תשובות מהם קבלתי וטרם היות הוקם לא עוד החשוב הקשר . לכשנפגש שיבואו זבט ’ הצ לכל כמפרע ההתנגדות ועל הדרך על מפורט מכתב לנו לשלוח אבקשכם . האנשים וגורל גורלנו . בהם נתקלים שאתם השונות השאלות הם ומה אצלכם הנעשה על מיד כתבו גד

כצנלסון צבי *

עידוד למעפילים. על החיים באוניית הגירוש סיפר מיכה: הייתה זו שנת חמסינים. לאמיתו של דבר זה היה גיהינום צף. האנשים היו עירומים, האונייה — שלד של ברזל. מתחת מכסה ברזל, עם פתח קטן של ארבע-על-ארבע בסך הכול לאוויר הפתוח כלפי מעלה; לוהט ביום ולוהט בלילה. שמיכות, סדינים — לא היה כמעט שום ציוד אישי. מזון מתחת לכל ביקורת. מים — ממש במשורה. בתנאים אלה האנשים עמדו... נוח לפעמים לזקוף את ההישג הזה לנו, אנשי ההגנה... כי נתנו בנו אמון... אבל בראש וראשונה חייבת להיאמר האמת, שזו הרגשת הגורל שהייתה לאנשים. הם הכירו שהם עומדים במרכז מערכה של העם היהודי, וכל אחד תרגם לו את זה באופן אישי לגמרי... זה לא היה עניין של סמכות. כל אחד, מהילדים — והיו הרבה ילדים באונייה — ועד לזקנים, הבין שהוא ממלא תפקיד בשירות העם... כשהאונייה עגנה מחוץ לפורט דה-בוק בהמתנה לפקודת הגירוש שלח מיכה דיווח יומי לנציגי המוסד לעלייה בחוף וצירף לו בקשה להשלמת פריטים החסרים לניהול תקין של כתב מיכה: 1947 באוגוסט 19 - החיים על האונייה. ב

כשהיו על אחת הסירות שלושה מלחים אנגלים, הצלחתי עם עוד מישהו להגיע אליהם תחת אש שהם ירו עלינו, ולנתק אותה, והפלנו אותה על סיפון משחתת, שבאותו זמן נגחה בנו והייתה למעשה מתחתינו. כך שגם אלה שעלו על האונייה נזרקו ממנה בחלקם, וגם פגענו במספר חיילים שהיו על המשחתת. ביולי גררו הבריטים את הספינה לנמל חיפה והחלו להעביר את המעפילים 18- ב לשלוש ספינות גירוש שאליהן הסתננו אנשי ההגנה לפקד על המאבק: “אושן ויגור“, “ראנימד פארק“, ו“אמפייר רייול“. על האחרונה פיקד מיכה, בכינויו גד. גם הפעם התנגדו המעפילים לגירוש. להפתעת הכול לא הפליגו אוניות הגירוש לקפריסין, אלא שבו לצרפת. בדרך זו ביקשה ממשלת בריטניה להרתיע מעפילים נוספים מלצאת לארץ ישראל. כשראינו שכיוון האונייה הוא לא לקפריסין, התחלנו לחשוש מפני מה שעלול לקרות... אצלי באונייה הצליחו להתקין מכשיר קליטה, והתחלנו לקבל ידיעות מהנעשה בעולם... , כשבכל אחת מהן אלף חמש-מאות Liber ty Ship אוניות הגירוש היו אוניות מכלאה איש. כל אלף חמש-מאות האנשים נמצאים בשני מחסנים גדולים מתחת לסיפון. בכל מחסן שבע-מאות — שמונה-מאות איש, עם מדרגות צרות ליציאה ממנו לחדרי השירות, שניים-שלושה לכל אלף חמש מאות איש, שעליהם שמרו מלחי הצי... והכול מגודר בתיל גבוה... המרק הובא לתאים בסירים עצומים... לא היו מיטות. הסידורים הסניטאריים היו מתחת לכל ביקורת. הופיעו מחלות... פתחו איזה בית חולים זמני בירכתי האונייה. הבנו שאנחנו מוחזרים לאירופה, ולא לקפריסין. קשר עם הארץ או עם כל גוף אחר לא היה לנו... ארגנו ועד ויצרנו מסגרת ארגונית עם משטר של משמעת פנימית. ניסיתי למצוא קשר לאוניות האחרות, והיה ברור לי שההוראה שאני מוציא, היא ההוראה הנכונה — לא לרדת בשום מקום באירופה, לא בכוח ולא לא-בכוח. ההוראה הגיעה לאוניות האחרות באמצעות אדם שקפץ למים*, נמשה בידי הבריטים והועבר לאוניה אחרת. ממנה הגיעה לשלישית, והפיקוד של ההגנה התבסס. ההוראה הייתה ברורה. איש אינו יורד מהאוניה בלי אישור. מרדכי רוזמן איש השומר הצעיר היה באונייה השלישית. “בלי שהצלחנו להידבר, הייתה רוח אחידה בשלוש האוניות, לא לרדת, להישמע להוראות ולחכות למגע ולקשר שייווצר עם האנשים שלנו בחוף, ולאן שנגיע — נגיע. הנחנו שלוקחים אותנו לגרמניה.“ שלוש הספינות הגיעו לנמל פורט דה-בוק שבדרום צרפת, והבריטים תבעו מן המעפילים לרדת, אך המעפילים עמדו על דעתם שיֵרדו רק בארץ ישראל. הבריטים לחצו על העולים ואף ניסו לפתותם להמיר את השהייה בכלובי הספינות הדחוסים בחיי חופש בצרפת, אולם המעפילים הוסיפו להתעקש: רק ארץ ישראל! לעזרתם באו צוותי “יציאת אירופה“ וקבוצה נוספת של אנשי ההגנה, שעלו לספינות הגירוש במסווה של רופאים וחובשים. סירות של ההגנה שייטו סביב שלוש ספינות הגירוש ושידרו ברמקולים קריאות

לאֵבִּי** שלום, . כאן אין חדש. הכינונו את האנשים לעמידה ממושכת, היות והתאריך המשוער להפלגה, 1 כפי שהודעתי לאנשים, תלוי במועד הדיונים בכינוס הכללי של האו“מ בספטמבר. מחברות ומספר בלוקים גדולים וקטנים, מעטפות ובולים. 500 - . אבקש לשלוח לי עוד כ 2

כן אבקש עפרונות ומספר עפרונות צבעוניים. וכן מספר גדול של מעטפות. .13 . היום נערכת תחרות גדולה של שחמט. בראש צועד ילד קטן כבן 3 . אבקש לשלוח לנו את הספרים הבאים לצורכי חוגים שונים ללימודים: 4 . ספרי ברליץ לצרפתית ואנגלית למתחילים 1

. זרמים בפסיכולוגיה — טורוב 2 . כלכלה מדינית — אברמוביץ 3 . דברי ימי עם עולם — וולס 4 . תולדות הסוציליזם 5 . דברי ימי אירופה — פישר 6 . ספרי קריאה בעברית ובאידיש 7

.ברצוני להודיעכם שאתמול התקיימו אסיפות אזכרה של שלושת הקורבנות (יום 5 השלושים) וכן, שמחר יוצא העיתון השלישי ואתם תקבלו כרגיל, טופס אחד. . כן אני מצרף שלושה מכתבים: אחד עבור ליאון בלום, אחד עבור טורז ואחד עבורכם 6 (העתק מכתב שהפצתי בין החיילים על סיפון האונייה). 100 - . לעניין משלוח החפצים: השתדלו לשלוח תחתונים לגברים. אבקשכם לשלוח כ 7 מכונות גילוח. כן שילחו מכנסיים קצרים למבוגרים ועוד משלוח לילדים. ובדרך כלל, אל חתיכות והסיבה ידועה — אין שום אפשרות לחלוקה. 500 - תשלחו שום דבר בפחות מ . אבקש לשלוח לי חמישה אולרים טובים, כן — אם אפשר — שילחו פעם אחת כמות 8 גדולה של סיגריות אמריקאיות. גד

**איש “המוסד“ על החוף, חבר קיבוץ דפנה

* נח קליגר

דוס ו ס ק א 26