מיכה פרי

על מיכה פרי / יצה תל אביב לא הייתה כל כך גדולה, ואבותינו לא היו רחוקים איש מעיסוקיו הסוציאליסטים של רעהו עד כדי כך שאזכור מתי בדיוק שמעתי לראשונה על מיכה פרי. ייתכן שהיה זה עוד בבית חינוך לילדי עובדים בבניין לפני שבעים שנה ובוססנו ביחד בבוץ של גן מאיר לפני שהיה גן. אחר כך בפלמ“ח, בקורס (?) בחפצי-בה שעל יד 1945- למדריכי ספורט שימושי שנערך ב חדרה, הגיעו אלינו סיפורים על הופעתו בקרב ז‘יוז‘יטסו בכנס הפלמ“ח הראשון, ועל ‘הורדת הזקיף‘ שביצע בפריצה למחנה המעפילים בעתלית. זיכרון ראשון מפגישה אישית עם מיכה אני נושא עימי רק מאז , אחרי שהפלמ“ח למעשה פורק, ואחרי מלחמת העצמאות. 1949 לא היו סטודנטים רבים בטכניון. שנינו היינו בפלמ“ח, שנינו למדנו בטכניון, הוא הנדסת בניין ואני מכונות, שנינו היינו מבוגרים מהגיל הממוצע של בוגרי התיכון שהתחילו את הלימודים יחד עימנו, שנינו היינו נשואים לנשים שמשכו תשומת לב, והיה זה בלתי אפשרי שלא ניפגש ומהר מאד נתיידד. הפגישה הראשונה שזכורה לי נערכה בביתם של מיכה וטוטי בחיפה, כאשר יגאל אלון וישראל גלילי ביקשו להיפגש עם יוצאי הפלמ“ח שלמדו בטכניון. מטרתם הייתה לגייס נפשות למפלגה חדשה “אחדות העבודה“, ורק טבעי היה שמיכה ואני, עם רקע של הפלמ“ח ובית מפאיניקי, נפגש בנסיבות כאלה. אחרי הפגישה החלפנו שנינו דעות על מידת הצלחתה. ומשיחה זו, ומשיחות נוספות שקיימנו אז, הסקתי את המסקנות הבאות על בן שיחי: שנינו חשבנו שמשהו השתנה באישיותו של יגאל אלון אחרי שנת לימודים באנגליה. נעשה מצוחצח מדי, הגיוני מדי, והאש שבערה בקרבו דעכה, הכול כנראה בהשפעת האנגלים. שנינו לא היינו שרופים על ‘פועלי כל העולם התאחדו‘, על מפאי או על מפלגה כלשהי. אבל אין בכך כדי לומר שלמיכה לא היה איכפת. נהפוך הוא. מיכה לקח הכל ללב, אולי מעט יותר מדי, והיה מוכן לתקן כול מעוות באופן אישי. מיכה לא היה רכושני. למרות ששנינו למדנו לתואר, מיכה לא עשה זאת על מנת לעשות כסף. הוא עשה זאת על מנת לבנות בתים. מיכה אהב את טוטי כמו שפעם אהבנו, כשלא היו ‘גברים מאצ‘ואיסטים‘ או ‘נשים מקופחות‘. הם היו אחד. לא היה מה שהוא רוצה, מה שהיא רוצה. . . היה רק מה שהם רוצים, עושים, חושבים. ואמנם התידדנו. נפגשנו לעיתים קרובות כזוגות. ומאז, במשך כמעט שלושים שנה, לא נפרדנו. מיכה לא נתן לי הזדמנות לשנות את דעתי הראשונה עליו. נהפוך הוא, ככל שהכרתיו יותר, שמחתי יותר ויותר בחברתו. ומאד החמיא לי כאשר רובקה אלוני, כשהיה מושל שרם-א-שיך, אמר פעם, “חשבתי שאתם אחים“. למרות שהסביבה בה עבדנו הייתה שונה לחלוטין, מיכה המהנדס בחברת בעלי בתים, ארכיטקטים, עורכי דין, מהנדסים אחרים, דיירים, מוציאי רישיונות מטעם העירייה או הממשלה. . . ואני בצבא הקבע, בחברת אנשי צבא, בכל זאת שמרנו על קשר כמעט יום יומי, ואינני טועה אם אומר שלא הייתה שבת שלא יצאנו יחד לים או לטיול, עם הצאצאים שהתווספו בהדרגה 1956- למשפחותינו, אצל מיכה בקצב כפול משלי. במלחמות, ב

, מיכה היה לובש מדים, מצטרף ליחידת הסיור שפיקד 1967 וב עליה, וכשחזר היינו משוחחים על דרכים מוצפות באבק המדבר, על קרבות, כלי נשק רוסיים, ומדי פעם היה מביא עימו מתקן אופטי או אלקטרוני קטן שחשב שאולי החמצתי ולא ראיתיו. שנינו פיתחנו אהבה לים ולדייג תת-מימי. פעמים רבות צללנו בים של אפולוניה שליד הרצליה ובים של מכמורת שליד חדרה. מיכה רכש בנמל יפו כוך שבו אחזנו את סירת הזודיאק שלו ואת ציוד הצלילה, ולכולם סיפר שזה שייך לנו, לי ולו. ואמנם, ככה נהג במקום. לא אתפלא אם, ברוב נדיבותו, אפילו נקט בצעדים במטרה לבסס פורמאלית את חלקי בשותפות, אולם אחרי שנפרדו דרכינו שמעתי בצער שמיכה מכר את המקום. משום מה אני זוכר את מיכה תמיד בסביבתי בשעה שצללנו, משגיח שלא יאונה לי כל רע. מיכה היה צלם חובב מימים ימימה, ועורר בי את התאווה לצילום תת-ימי. שנינו הרבינו לצלם נוף ודגים, וגם האחד את השני מתחת למים. תמונה אחת, שבה צילמתי אותו מצלם אותי, אפילו פורסמה בספר של שלמה כהן על צלילה בחופי ישראל. מיכה בהיותו בין הראשונים שהגיעו לאילת, היכן שצילם את דגל המדינה שברן טיפס ותלה אותו בראש עמוד גבוה, סיפר לי על נפלאות המקום. בהזדמנות ראשונה נסענו לשם, וחנכנו את הצלילות סביב סלע משה, היכן שהיום מצויה שמורת הטבע האומללה. זכורני שכאשר המשכנו בדרכנו דרומה מאילת לטאבה פגשנו בחבורת צוללים שנשאו מכלי אוויר, ורובים תת מימיים. מיכה עצר מיד וניגש אליהם. ראיתי שמיכה מרוגז, פיו סגור בלחיצה, צעדיו מהירים, ואגרופיו קמוצים. אגרופיו של מיכה ראויים לציון מיוחד. לא רק שממדיהם היו גדולים בהרבה משלי, אלא שצורת כפות ידיו ותנועתן העידו על הכח הרב שהיה טמון בהן. אלה שהזדמן להם להרגיש את נחת זרועו, כמוני (בצחוק, כמובן), וודאי נזכרו בפטיש אוויר. מיכה ‘הסביר‘ לצוללים את חוסר ההגינות שבדייג תת-מימי עם ציוד צלילה, המפלצת האנושית החמושה היטב כנגד דגים תמימים, חסרי מגן, בעלי משפחה שעם מותם ישאירו אחריהם דגיגים יתומים. . . למרות התנגדותם ‘החרים‘ לצוללים את הרובים. אלה אמנם ניסו להתנגד, אבל אחרי שהבינו שלא יצליחו להתגבר על הבריון עם ידי הברזל, וגם אנכי הקטן שם בעתודה, ואחרי שהבטחנו שאת הציוד שלהם נשאיר אצל פקחי שמורות הטבע, היכן שיוכלו לקבלו חזרה, נרגעו. זכורות לי לפחות פעמיים נוספות שבהן מיכה שכנע פרחחים בעזרת ידיו החזקות: פעם אחת כאשר הפריעו במסיבה שערכה תמי, בתו, ופעם שנייה כאשר רוכב אופניים כמעט דרס את אחד הבנים כאשר רכב על המדרכה. הפרחח ניסה להתנגד, ומיכה נאלץ לשאת אותו על כתפיים למכונית, לאחוז בו כל הדרך ולזרוק אותו על רצפת המשטרה בקריה בתל אביב. בעקבות התקרית עם הדייגים התת-מימיים שצללו עם ציוד צלילה, זורז התהליך שעל פיו הוכרז ים סוף כמקום שהדייג בו אסור. מיכה ואני התנדבנו כפקחים לשעת הדחק מטעם רשות שמורות הטבע, עם כרטיס צהוב וצילום שלנו לכל אחד. שנינו נהגנו להתגאות במינויים האלה, ולא אחת מיכה הציג את הכרטיס בפני חבורות שחנו לאורך חופי ים סוף, חבורות שנראו לו כמפגעים פוטנציאליים. אחרי מלחמת ששת הימים, נסענו מיד לשרם-א-שיך. המקום היה כמו בשיר על רוטנברג, “לא היה שם כלום, לא היו אפילו

מים“ — מי שתייה, כמובן. מה שהיה בשרם היו רק מי ים, מרחבים ענקיים של מי טורקיז שקטים שממש התחננו שנקפוץ לתוכם. כשחזרנו שמענו שמתארגנת משלחת בראשותו של פרופסור פישלזון מאוניברסיטת תל-אביב לסיור לאורך החוף של שרם. המשלחת תפליג בנחתת מאילת עד שרם-א-שיך. בנחתת יהיו ג‘יפ וסירת גומי צרפתית מסוג זודיאק, ‘הסירה הכי טובה בעולם‘. מיכה התנדב לצאת עם המשלחת בתפקיד מפעיל הזודיאק, תפקיד שבמילויו היה בעל ניסיון רב. חנה יופה, טבחית שדה מהטובות בעולם, התנדבה אף היא. כשמיכה סיפר לי על כך לא יכולתי להתפנות ולהצטרף אליו. אבל כשחנה סיפרה לי, מיכה ניסה שנית ושכנעני שאינני יכול להרשות לעצמי להחמיץ הזדמנות כזו. כמה פעמים בחיים 250 - מזדמן לסייר מהים במשך כשבועיים חוף בתולי שאורכו כ קילומטר, כשחנה מבשלת? הצטרפתי כנהג משנה של מיכה. מי שהיה אי פעם נהג משנה של מיכה, יודע שזו איננה פרנסה שעסוקים בה יותר מדי. מיכה יתן למישהו אחר לנהוג בזודיאק? לא שהיה קמצן. מיכה היה ההפך מקמצן. בעיניי מיכה היה פזרן. אבל להניח מהיד את ההגה של הזודיאק? ניצלתי את ההזדמנות. צללתי כאוות נפשי כל יום במים הבתוליים. מיכה, שראה עד כמה אני נהנה, שחרר אותי לחלוטין מכל עול. “לך תיסע איתם לנבק. אני כבר אסתדר לבד.“ היה אומר. לדאבוני, לא יכולתי להינתק מתפקידי בצבא ליותר משבוע, ונאלצתי לעזוב את מיכה באמצע הדרך. שרם הפכה לחלק בלתי נפרד ממדינת ישראל, ושנינו התחלנו לתחמן שם בסיס קבע. בתחילה הרבינו להשתמש במועדון הצלילה של הווארד רוזנשטיין, ושם תמיד ידעו היכן למצוא אותנו. כאשר רובקה אלוני החל לדבר על בניית שיכון על הרמה שמעל ראס אום סיד, ואפילו בנה שם בניין והחל לבנות כבישים ותשתיות, מיכה, שהיה עשיר ממני, שילם דמי קדימה עבור מגרש שעליו חשבנו לבנות את בית החורף שלנו. אינני יודע אם החזירו למיכה את אשר שילם, משום שאחרי ששרם-א-שיך הוחזרה דרכינו נפרדו. בתחילה, כאשר הפכתי לאיש עסקים אמריקאי שחי בניו יורק, שמרנו עדיין על קשר כלשהו. פעם אחת נפגשנו במקרה לגמרי בביתו של הווארד בשארם, וחשבתי שגץ החברות ניצת מחדש. שמחתי לאפשרות לחדש ימינו כקדם, לטייל ולבלות ביחד, אולי אפילו להשתטות שוב במסיבת פורים כמו בעבר, אני קבלייר בתחתונים והוא מאולתר בלבושים שונים שבקושי עלו עליו, מהגרדרובה של טוטי. . . אך הדבר לא עלה בידינו, לא משום שמיכה, שלא היה מסוגל לומר מילה רעה על חבר, לא רצה.

61